נישקתי אותה מאחורה. למרות שרמזור צהוב נמשך שעה בארה״ב, היא החליטה לעצור בלי לעדכן. נשבע שראיתי אותה בזמן, אבל הברקסים לא היו הצד החזק של הגרוטאה שגילגלה אותי נאמנה לעבודה בששת החודשים האחרונים. העיקר שהסאן-רוף עובד. שתי רגליים על הדוושה, בלם יד באוויר, ועדיין – נשיקה. כזאת שבארץ אפילו לא היינו יוצאים מהרכב. אולי רק בקטע של מכות. אבל כאן זה אמריקה, ופתאום מקרן רחוב שעטה לעברנו בדרמטיות ניידת משטרה, עם אורות שמצליחים לסנוור אפילו שצהריים, וראיות בלתי ניתנות לטיוח מול הביטוח.

שעתיים לפני כן, אני ולאלי נעלנו את הדלתות של יחידת הסטורג׳ החדשה שלנו, מחייכים אחד לשניה חיוך של ״עשינו-את-זה״ עם משיכות חרדה בקצוות, מתקשים להאמין שנפגוש את הציוד שהיה החיים ה״ישנים״ שלנו, זה שנעול עכשיו מאחורי פח ובריח, בעוד שנה. אני מזדכה על המשאית השכורה. לאלי מעיפה חפצים אחרונים בפייסבוק-מרקט. היא אוספת את הרכב השכור. אני סוגר פינות אחרונות ומחנה את רכב א׳ שלנו ב״חניון-לטווח-ארוך-ארעי-חינמי״.

מבצע ״הומלס״ יצא רשמית לדרך, אחרי שלאלי הסכימה שזה ״הדבר הכלכלי לעשות״. החיים הלא יציבים שלנו רק עמדו להתבלגן עוד יותר. אני לקראת עבודה חדשה עם חודשיים הכשרה בתנאי פנימייה. לאלי מגששת לגבי עבודה חדשה עם הסמכה בארץ. לא ברור איפה נגור. הויזה לקראת סיום. מלא אי וודאות. מלא לחץ שהתרגלנו כבר לבלוע עם הקפה של הבוקר, אחרי שנתיים של תרגול אינטנסיבי. איכשהו שרדנו ככה שנה. להלן המתכון:

מצרכים:

• 1 כף אֵשֶׁת-חַיִל-מִי-יִמְצָא
• 2 קילו משפחות תומכות
• צרור חברי אמת
• זוג חברים אמידים ונדיבים פרוסים דק
• קורט הכשרות בתשלום ע״ח המעסיק
• לפחות רכב אחד סחוט היטב
• כפית יחידת אחסון 5*10 רגל (ft)
• משכורת חודשית אחת לתיבול
• 0 ליטר אגו

אופן ההכנה:

• טוחנים היטב את חוזה השכירות הנוכחי שלכם, אם יש כזה, ומרפדים תבנית של חופש כלכלי.
• מפשירים את כל 900 טון הציוד שלכם ומאדים באופן הבא:
  • קוצצים דק דק את ערימות הציוד חסר התועלת שאגרתם בחייכם. צלמו הכל ותעלו למכירה בקלות בטלפון. אם אתם בארה״ב ארגנו גארז׳ סייל שכונתי ויעיל. ניתן להוסיף דוכן לימונדה בהנהלת הבת של השכנים. ״אבל אנחנו נצטרך את זה עוד שנה. אולי״. אתם לא. ״אבל מה אם כן?״, אז קונים חדש. כולה קולפן, שחררו.
  • את הציוד הקצוץ שלא נמכר יש להעביר למחזור, ל״אגורה״, לתרום או סתם להשאיר ברחוב. לא קמה הטלוויזיה ששרדה ברחוב יותר מחצי שעה. אה כן, אתם לא תצטרכו טלוויזיה. עוד שנה תהיה טכנולוגיה חדשה. אז למה לא לדחוף על הדרך מצווה?
  • הקפיאו את מעט הציוד שהחלטתם כן לשמור לעתיד הלא נודע, ואחסנו ביחידת אחסון, אשר הוכנה מבעוד מועד, עד להודעה חדשה. מכירים LIFO (נכנס אחרון יוצא ראשון)? הקדישו מחשבה לסדר ההעמסה כך שציוד שיתכן וישמש אתכם במהלך התקופה יהיה בשליפה.
• מנה ראשונה – מוציאים ממעמקי המקפיא קילו אחד של טיול או חופשה קפואים תוצרת ״כשנפרוש אולי יהיה לנו זמן לזה״, וממיסים בכוס אושר מהביל. ׳טיול כביש׳ (כאילו road-trip) עם חברים למשל, יכול להיות רעיון נפלא ש״יעביר״ כמה שבועות טובים בכיף.
• פתחו קופסת שימורים של ״עבודה חדשה״ ורוקנו את תכולתה. ״תקופת ההכשרה״ שבתוכה תעניק לכם בנוסף לתשלום השוטף, חודש-חודשיים של מגורים במלון על חשבון החברה. חשוב לבדוק תאריכי תפוגה וכי החדר במלון הינו פרטי (גם לתנאי פנימייה יש גבול). אם הנכם זוג, מומלץ לחזור על התהליך שנית אם ניתן, עם מעסיק חדש כמובן, ולהכפיל את משך השהות במלון.
• מנה שנייה – כותשים 2 כפות של ׳מתרסקים אצל ההורים׳. כמה שיותר יותר טוב. זה חינם! 
• הכניסו לתנור שחומם מראש ל-180 מעלות את זוג החברים האמידים, אלה שברשותם נכס פנוי שחיכה רק לכם, למשך כמה חודשים. הוציאו מהתנור כשמערכת היחסים שלכם עם החברים כבר מעלה ריח שרוף, ושימו בצד לקירור.
• מנה עיקרית – הכניסו לקערה גדולה את בני המשפחה הקרובים ביותר למקום העבודה, כאלה שאתם אוהבים ותרגישו אצלם בבית שאין לכם, יחד עם צרור חברי אמת, שנוהגים להיות הרבה בדרכים והבית שלהם זמין מפעם לפעם, וערבבו היטב. את העיסה שהתקבלה יש לתבל לפי הטעם ולצקת אל ימות השבוע ביומן.
• בכל שלב בדרך ניתן להוסיף לתבשיל אבקת-סאבלט-לתקופות-קצרות של ׳קנור טעים לגלות את ההבדל׳ (עשוי להכיל בוטנים), בכדי לגשר על פערים ברציפות המתכון*.

* זו לא הייתה כוונת המשורר, אך אם אין ברירה, זו לא בושה לשלם על מגורים. לפעמים.

מחשבות מקורמלות לקינוח:

All of life is an experiment. The more experiments you make, the better

Ralph Waldo Emerson

החיים בדרכים לימדו אותנו המון דברים. בעיקר שלהיות הומלס זה לא קייטנה. אין שוקו וגם לא לחמנייה. שהקשה בלחם בארה״ב הוא לא באמת קשה, אז הכל אפשרי. אפילו הריון ב-3 יבשות ו'קומיוט' של 6 שעות לעבודה. למדנו שמינימליזם זו דרך חיים ולא סתם באזז. שלנהל מלאי שמפוזר בין יחידת אחסון, 2 רכבים ו-4 מזוודות, זו אמנות. שמה שלא יכנס לבגאז׳ לא יהיה. קצת כמו בטיול אחרי צבא, רק בלי העפיפון שטס במינוס 14 מעלות ומשקפי השחייה למים מתוקים שניסו לדחוף לנו בריקושט. ידענו שתרבות הצריכה שלנו מוגזמת, אבל פאקינג 90% מהציוד שלנו היה נעול במשך שנה. הסתדרנו כל כך טוב בלעדיו, שנזכרנו שהוא קיים רק כעבור שנה, כשנכנסנו לדירה חדשה. למדנו להסתפק במועט עד שלא היינו צריכים הרבה יותר מאחד את השניה. הכי קיטש והכי אמיתי.

גם לנו ׳רילוקיישן׳ היה נשמע חוויה זוהרת שפותחת אופקים, צ׳אקרות וסינוסים. אבל רק אחרי 3 שנים עמוסות בחוויות, ריגושים ואנשים, גילינו שדווקא שם בקצה, כשהאדמה זזה לך מתחת לרגליים ושינוי הוא העוגן היחיד, החיים מתקלפים מהבלים, משילים את כל מה שלא אותנטי. הבנו שאפילו שקשה להודות, אנחנו לא באמת יכולים לבד, גם אם ממש נרצה. שאנשים טובים באמצע הדרך שווים הרבה יותר מכסף בבנק. שלפעמים בית הוא לא מקום פיזי שמסיימים בו את היום, אלא מבנה דמיוני שהקירות בו הן חוויות והיסודות הם אנשים והגג הוא החם והמוכר. ורק אז, אחרי פלורידה וג׳ורג׳יה ויוטה וישראל וקנדה וניו יורק, חזרנו ״הביתה״. ולראשונה – זה גם הרגיש ככה.