"״אי אפשר להמשיך ככה״ היא נכנסה בי בחוזקה, ״או שאתה משחרר ונרגע או שחוזרים לארץ ונגמר!״. ישבנו בסטארבקס שמול הקולנוע עד שתתחיל ההצגה, והיא בדיוק קיבלה שיחה מהעבודה. חדשות רעות: זה יקח חצי שנה לקבל את אישור העבודה. יש מצב טוב שיפטרו אותי מהחברה. לפני שבועיים לקחתי חל״ת והסברתי שזה יקח גג חודשיים-שלושה. זה לפחות מה שאמרו לנו בהתחלה. והנה, שוב החיים מנסים ללמד אותי שיעור נושן בזרימה. ואני, גם הפעם, עם סניף סגור לצמיחה. לפני שבוע גילינו שאנחנו בהריון אחרי 3 שנים של התעלסות באפלה. זה הוסיף המון המון אושר וים חרדה. בלי משכורת, בלי עבודה, בלי דירה. ולאלי, כמו תמיד, מפוקסת, חיובית, מקבלת הכל באהבה. ואני כבר פקעת מציקה על סף קריסה. וזה בדיוק מה שקרה. אי אפשר להמשיך ככה. כרגיל, היא צדקה."

כְרוֹנִיקָה של המתנה לאישור עבודה

Notice that the stiffest tree is most easily cracked, while the bamboo or willow survives by bending with the wind

Bruce lee

ברוס לי ידע. הייתי נוקשה ברמה שחייבה פיצוץ והתחלה חדשה. המילים של לאלי היו מפץ של הארה. גם כדור הארץ התחיל בשבריר שנייה. בילינו חודש יותר מדי בניו יורק על חשבון העבודה החדשה. אחרי אינספור ביקורים בעיר הגדולה, זו פעם ראשונה שהגענו כדיירים ולא תיירים. עם מעט מדי הכנסה, זה לא היה מגניב, בלשון המעטה. התחלנו עם תקציב של $2,500 לשכר דירה. אחרי שבוע חיפושים התחלנו לשכנע את עצמנו ש-$4,700 זה בכלל לא נורא.

הניסיון לשלוט באישור עבודה מגוחך, לפחות כמו לאלף טיגריס שֶׁנְחַרְבִּי שצורח "הילחם או ברח". הכל התערער והלחיץ וחִיֵּיב פעולה. ואני, מוצף וחנוק בלית ברירה, החלטתי לשחרר ולתת לדברים לקרות בזרימה. זו הייתה הקלה. הגעתי עם עצמי להסכמה: חָלָאס לקריין נסיבות. הגיע הזמן להפשיל ולבעוט. פתחתי יומן הוֹדָיָה. מדיטציה הפכה לשגרה. חייכתי לעצמי 10 דקות יומיות. זה קל למצוא אושר כשיש. הגיע הזמן ללמוד ליצור יֵשׁ מֵאַיִן כשנגמר.

איך לשרוף 24 שעות על פָארְשׁ

Give me six hours to chop down a tree and I will spend the first four sharpening the axe

Abraham Lincoln

קם יקיצה טבעית, סשן מדיטציה, תה של בוקר. יוצא לסטארבאקס כי יש לי לו״ז משמע אני חשוב. מזמין קפה של בוקר אפילו שצהריים. מסדר את המחשב, האייפד, הטאבלט מהעבודה, האייפון שמסונכרן עם השעון ו… קורא מיילים. והודעות ווטסאפ. ופוסטים באינסטה. ועובר על כל הטאבים שפתוחים לי בכל מכשיר אפשרי. ומסדר מלא מלא מטלות בשש אפליקציות שונות, עד שנגמר היום ואני לא צריך להתמודד עם איך להעביר אותו בלי שיתבזבז.

לא כולם יודעים, אבל שריפת זמן הוא ענף אולימפי עולה. לא פשוט להעיף שעות עם עצמך ועדיין להרגיש שלא הספקת כלום. זה כרוך בהמון לא-להרוויח-כסף והשקעה מוגזמת במטלות לא חשובות. כמו סידור אפליקציות באייפון לפי צבעים. או מיון סימניות בדפדפן לפי נושאים. יום יום קמתי נחוש לשבור שיא אישי בהעברת מטלות בין אפליקציות מתחרות, מ-Reminders ל-wunderlist ל-Clear, רק כדי לוודא ש״מטלה תמלא את הזמן שמוקצב לה״ זה אמיתי. אבל עם או בלי עבודה, החיים חמקמקים. אנחנו ממהרים להשלים עם תנאים ומחליפים אילוצים בעוגנים. יש לנו איקס זמן על הכדור הזה, ואולי על עוד כמה אחרים. מה אנחנו באמת רוצים? ולמה אנחנו מחכים?

דולרים כן צומחים על העצים

If you want the rainbow, you have to put up with the rain

Dolly Parton

כבר שנים שאצלנו בבית רק-אחד-עובד. ואני ניסיתי לשווק לעצמי תקופת אבטלה מהודרת באריזת מתנה, עם מיתוג של עקר-בית ב״חופשת טרום לידה״. לאלי יצאה למשמרת ראשונה, ואני ישבתי בפארק מול אגם רחב קיאקים, עמוס תיירים שחותרים-מחייכים-מצטלמים-משתפים. כלבים מהונדסים אורבנית, ברווזים, צבי ים, דביבון, סנאים, עצים, פריחה. הומלס מטיף לעם. ילדים על סקייטבורד חשמלי. אצנים. אופניים. המולה. עושר מופלג על רקע עוני קיצוני. גן חיות לבני אדם. לכלובים קוראים נדל״ן. בלי מכונת כביסה. לא כולל מזגן. לא עושים הרבה. מבזבזים ערימה. אפס מותרות. אין ממש שגרה. חודש בניו יורק עף בשנייה.

מחשבות על קו העוני מתרוצצות באונה, וחשבון הבנק האמריקאי חזק בנסיגה. בדקתי ומצאתי שקו העוני העולמי עובר דרך הכנסה של $1.9 דולרים ליממה. זה פחות מ-$60 דולר לחודש עבודה. התביישתי. גם בחודשים הכי גרועים שלנו היינו הרבה מעל. נזכרתי בכל השיעורים שזימנו לנו החיים. בכמה מעט אנחנו באמת צריכים. שבזמן שאנחנו חיים כמו נוודים, כל הרכוש שלנו נעול בחלל בגודל של המחסן של כאילו. שגם אם לפעמים זה הרגיש לא בנוח לזרוק לעגלה בסופר עוד כמה מצרכים לא הכרחיים – God Will Provide, כמו שאומרים הנוצרים. תקראו לזה אלוהים, קארמה, חייזרים. כל מה שאני יודע זה ששם למטה, קרוב לקו המאיים הזה, תמיד צצו נשמות טהורות והכנסות לא צפויות שהרימו אותנו מהאשפתות. משפחה, מתנות, הלוואה, החזר מס, מניות נשכחות. רק עד ששוב יתחברו המסילות. 

מפגשים מקריים עם ישו

להעז פירושו לאבד את האחיזה לרגע. לא להעז פירושו לאבד את עצמך

סרן קירקגור

הוא ביקש שאעצום עיניים ואתחיל לפנות ימינה. אח״כ להנמיך גובה. עכשיו חזרה שמאלה ולמעלה. שיעור 3 רישיון טיס פרטי, וכבר טעימות מ״טיסת עננים״. אז עוד לא היו לי הכלים, אבל המסר היה חד וברור – אסור לסמוך על החושים. אנשים פשוט לא נולדו לרחף במרומים. בשביל זה המציאו מכשירים. תכל׳ס, זה ככה גם בחיים. האינסטינקטים שלנו לפעמים מנמיכים. אבל כשאנחנו מבינים שאולי הם שקרים, ומעיזים לסמוך על מה שהאיברים הפנימיים שלנו כבר יודעים, קורים דברים מדהימים.

אז החיים התחילו לזמן לנו סיפורים הזויים. אלכוהוליסט שטבע ו״משהו״ משך אותו ממעמקים. אמא שאותו חלום עקשן מתובל באמוּנה, הוציא אותה מאיראן וליווה אותה כל הדרך אל זרועות נפשה התאומה, שחיכתה לה בארה״ב מתחת לחופה. משפחה הזויה ומדהימה שעם אפס מימון והרבה תפילה פתחה בי״ס לילידים בניקרגוואה הבנויה. ועדיין. לך תשכנע טייס רציונאלי, סֶמִי-אתאיסט, ומחוסר עבודה.

וכל זה יפה ובאוויר וגבוה בתקרה, כי את מי מעניינת חבורה של כמה הזויים מהברית החדשה? אבל כמו ב״דרדסים״, ״…אם תקשיבו היטב, אולי תצליחו לשמוע את צעקותיו של״ הלב. ״ואם תהיו טובים, אולי תצליחו לראות את״ מהות החיים. כמו לזוז ולפחד ולהקשיב ולהמשיך, כי כולנו צריכים תכנית צמיחה אישית. בכמה חודשים שאילצו אותי להמציא אותי מחדש עם כלום משאבים, הקמתי בלוג, חזרתי לרוץ מרחקים, טסתי ״על המים״, וביקרתי חברים במחוזות רחוקים. כי אבטלה יכולה להיות המתנה הכי גדולה. היא מנתקת את העיסוק שלך ממי שאת/ה. זה רק עניין של השקפה. ״כִּי אֵין רָע וְאֵין טוֹב בָּעוֹלָם, אֶלָּא בְּמַחְשָׁבְתֵּנוּ… בִּלְבָד״ (המלט, שייקספיר). הרי אנחנו יודעים כבר אלפיים שנות – לא חוויות מעצבות אותנו, אלא איך שהן נתפסות. וכמו בכל מקרה או קוּשִׁיָּיה, אנחנו בוחרים אם להישאר על הגדר או לקפוץ ראש לזירה.