לאלי, אשתי, הייתה דיילת כשסופת שלגים היכתה את ציריך, רגע אחרי שביבי ופרס ירדו מהמטוס של ׳אל על׳. בהיעדר יכולת לצאת מהמלון, הצוות בילה את רוב השהייה בדלתיים סגורות. כשהיא והחברות טבלו בג׳קוזי, הקצין הראשון של הטיסה כבר היה שם. במקרה הוא עשה את המסלול האזרחי-אמריקאי. והשיחה זרמה. והשם שלי עלה. זה שנמצא על המסלול המהיר להיות עוד רו״ח ממורמר בסכנת הכחדה. ״למה שהוא לא ילמד תעופה?״ שאל הטייס בכוונה טובה. לאלי דווקא חשבה שזה מתאים לי כבר תקופה. ״אבל הילה… אם מתחילים, אין מזה דרך חזרה!״ הוא קרא בין הבועות, אחרי שיצאה. המשפט הזה עוד המשיך להדהד בינינו שנים, גם הרבה אחרי שיצאנו – יחד – אל הלא נודע.
לכל טייס יש תשובה ארוזה היטב לשאלת-ראיונות-העבודה ״למה רצית להיות טייס?״. וזה בד״כ משהו קורקטי בסביבות ״זה היה החלום שלי מאז השלייה״. אבל לכולנו גם סיבה אמיתית, קצת פחות מודעת, לפעמים מביכה. והיא בד״כ משהו בסגנון של ״אבל טום קרוז תמיד משיג את הבחורה״ או ״מה זה נראה מגניב חיל-אוויר ׳אל על׳ בעעע״. ובלוג זה בית, ואתם משפחה, אז אודה ששלי די סתמית ופשוטה: חיפשתי הרפתקה, ואז אשתי חזרה מג׳קוזי בטיסה ושאלה: ״למה שלא תלמד טיס?״, עם חיוך כובש והמון אהבה.
הַסּוֹף.
אבל אושר הוא לא משרה. ומקור הפרנסה שלך הוא לא מרכז סך הדברים שהם את.ה. וזה שאנחנו חיים בתקופה בה ׳הצלחה׳ היא שם נרדף למספר בעובר ושב, לא אומר שזה נכון או שכך תמיד היה. הרי לכולנו יש בראש קופסא ורודה. ואנחנו גוררים אותה כל יום לעבודה, בלי לשאול למה או לאן ומה בכלל התחנה האחרונה. בְּרוֹנִי וֵייר דווקא כן שאלה. את המטופלים שלה. בסוף החיים, כשמבינים ש׳בריאות׳ היא מוצר עם חיי מדף מוגבלים, הם חלקו את החרטות הכי גדולות, בבהירות של גוססים.
הם לא התבאסו שלא עשו יותר כסף. או שחבל שלא דחפו עוד כמה מיילים בעבודה. הכי הם התחרטו שחיו חיים של אחרים, כי פחדו ליצור חיים משל עצמם. הם כאבו את העובדה שמרוב עבודה הם פספסו ילדים גדלים, זוגיות עמוקה, חברים טובים. אתם מבינים, בריאות שווה חופש. חופש לעשות, להיות, להרקיע שחקים. ורובנו מגייסים את האומץ הדרוש ומגיחים מהסיפורים שאין זמן וקשה ויקר ואי אפשר, שנייה מאוחר מדי, לפני שנפרדים.
הַהַתְחָלָה…
הוא נהג לקחת אותנו לפארק כל יום אחרי העבודה. ושם, על מדשאה, תו״כ שהוא מלמד אותי לעשות שכיבות שמיכה, הוא זרק לי באגביות ״אם תהיה לך הזדמנות, אז רק קצונה בצבא״. וככה, כמו בסרט ׳ההתחלה׳, אבא שלי זרע רעיון שצמח לנבואה שהגשימה את עצמה. ואיכשהו, עד היום, נשארתי הילד הזה שרק חיפש שייכות ואהבה. כמו אבותינו האבולוציוניים, אי שם במערה. כי להשתייך זה לשרוד, לא הגשמה.
אז כולנו התכנסנו באותן כיתות, והתיישבנו על אותם כיסאות, מצמצמים את האינטיליגנציה שלנו למספרים ואותיות. ודחפנו את עצמנו בכוח לאותן המשרות, אפילו שאנחנו משולש והן מרובעות. הרי העולם עובד על תקווה. וסיפרו לנו שאם רק נלמד ונשיג את הציונים הנכונים, בסוף ננצח ונהיה מעושרים. אה כן, בעלי עניין מערביים הלחימו את שני המושגים. וזה לוקח חצי חיים להתיך אותם מחדש, כמו שהם היו לפני 500 שנים. אז, כשעבודה הייתה אילוץ וייעוד כִּוֵּן לנשגב, ולא לשלט חוצות או ריאליטי או בטן-גב.
אבל אז מרטין לותר הרים מהפכה והחליט שסנדלר ונגר הם דתיים לכל דבר. ואז ניטשה הרג את אלוהים. בעצם הוא רק קבע את מותו. כי רובם כבר הפכו חילוניים. ואנחנו נשארנו קצת אבודים, מחפשים את הקשר בין הגשמה למזומנים. אז בינתיים אנחנו עובדים. ומרוב לחץ ותשלומים, גם אחרי שמונה שעות מתעוררים גמורים. ואין זמן לשנ״ץ אז דוחפים עוד קפה. וצריכים חופש אחרי חופשות, אבל העיקר שהצטלם יפה.
בשביל זה קרעת ת׳תחת שנים? ואל תגיד לי שלא היו סימנים. כשחתמת קבע ובכיכר הקיבה הפגינו פרפרים. כשנרשמת ללימודים והלב החסיר פעימה, אבל אתה כבר למדת איך לא מרגישים. כשמצאת עם השנים תירוצים להתפרנס במקום ליצור, כי ככה כולם עושים. לך תזכור עכשיו מי אתה, אחרי כל השנים.
אבל אנחנו נולדים עם קסם בבטן. שיודע מה טוב לנו ומה אנחנו באמת רוצים. ולמרות שאורח החיים מלמד להתעלם, ונורמות חברתיות מלמדות פחדים, הוא עדיין שם, עמוק בפנים, מתמגנט לצפון גם כשאנחנו שוכחים. באמת שניסיתי להיזכר. מילאתי סקרים, הלכתי לייעוץ תעסוקתי, פגשתי מאמנים. תמיד חזרו אלי אותן השאלות כמו בומרנג לַפָּנִים: זה אצלך, בִּפְנִים! אף אחד לא מחזיק ביד מפתח שכתוב עליו ״בוא אני אגיד לך מה שאתה כבר יודע אבל מפחד להסכים להבין״.
דַּע אֶת עַצְמְךָ
״אמאא!״, התעוררתי מכוסה זיעה קרה. חלמתי שאני חולם שיצאתי מפגישה עם חצי נביאה חצי מכשפה שסיפרה לי שאני לא האחד ובכל זאת הרגשתי שאני כן אז פרשתי כנפיים ועפתי לפסגה ולרגע נגעתי בשפיץ וסוף סוף הייתי באמת באמת מאושר ולא היו שם ציפיות או השוואות או חומר רק אהבה ושמחה טהורה ואז השעון צלצל והתעוררתי לעבודה וישבתי בקוקפיט והסתכלתי מהחלון ופתאום שמתי לב שאין בכלל מטוס ואני יושב באוויר ואפילו החלון סתם מרחף ומתקדם בחלל באותה מהירות יחסית כמוני ומהצד זה נראה שאנחנו בכלל לא זזים אבל זה רק כי רוח נגדית פסיכית השתוללה באותה מהירות סאב-קולית שבה אנחנו טסים וזה הרגיש כל כך מציאותי עד שאמא שלי יצאה מהחלון וצעקה ״אופיר! תעלה הביתה השניצל מתקרר…״ ובבת-אחת הרוח עצרה והתחלתי צלילה אינסופית לעבר האדמה ובדרך למטה עקפתי מטאוריט שכתוב עליו ״אתה לא מספיק טוב״ ומימין כמעט נכנס בי מקרר שהיה עליו מגנט עם התמונה שלי מ׳דניס הישרדות׳ מהתחרות ההיא ביסודי שנגמרה בבכי כי הגעתי רק למקום שני וככל שהתקרבתי הרצפה בכלל לא נראתה כמו רצפה יותר כמו רחם מלטף שמשך אותי בצורה מוזרה וכוח הכבידה בדמות קפטן סאלי קרץ לי ואמר ״ברייס פור אימפקט!״ ואיכשהו זה נסך בי ביטחון שיהיה בסדר שזו תהיה התרסקות נעימה שאשרוד לספר את השיעור שלמדתי שלפתע הרגיש חמקמק ודהוי והתפוגג לי בין ה…
״אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון,״ שמעתי פתאום מתוך החשכה. הוא הדליק מנורת וינטאג׳ דרמטית וישב כמו איזה מורפיוס עם משקפיים מוזרים על ספה עתיקה. ״תן לי לספר לך למה אתה כאן…״.
״אֶממ, אפשר לצחצח קודם?״, התיישבתי וניסיתי לעכל שעד לרגע הזה עדיין חלמתי. כל הסיטואציה הייתה דֶּזָ'ה-ווּית בצורה מטרידה.
״המטריקס בכל מקום. הוא מסביבנו. אפילו עכשיו,״ הוא המשיך כאילו אני לא שם.
״שומע יאח, יש לי פיפי רצח…״.
״בכל לילה אתה בורח מה״מערה״ ויוצא אל העולם האמיתי. עולם בו חומר הוא רק אמצעי, כאב ופחד הם לגיטימיים, חלומות מתגשמים. ואז היקום אורז לך את זה יפה יפה לדרך ומדביק על זה לייבל ״חלום״. בכל בוקר, שנייה לפני שאתה מתעורר, מלצר מגיש לך עם ה״חלום״ את החשבון על צלוחית חרס נאה לצד מעמול ושתי גלולות: אחת כחולה עם כיתוב ״סנוז ויאללה לעבודה״, שנייה אדומה עם כיתוב ״0.01% יותר קרוב לעצמך״.
״טוב תקשיב, מורפיוס או לא מורפיוס, אני קם ואני עם זיקפ…״.
״אתה מבין,״ הוא חתך אותי, ״בכל יום מחדש, בכל רגע נתון, אתה יכול לבחור להתרחק מהתנאים לתוכם נולדת בפסקה השנייה, ולשרטט לך נתיב אחר, כזה שלא מסתיים בחמשת החרטות מהפסקה הראשונה״.
״אה, קראת את הפוסט? אהבת?״.
הוא סטר לי וצעק ״אתה מתפזר! הזמן נגמר״.
יאללה סמאללה, בלעתי גלולה אדומה. ניפגש ביולדות ג׳, פוסט הבא בציון שנחרבה.
? הידעת? כי אני לא.
ניקולאוס היה בכיר בכנסייה. משכורת, מעמד, כל החבילה. אבל התשוקה שלו הייתה בכלל אסטרונומיה. אז בשעות הפנאי היה חוגג עם טלסקופ ומחוגה. וכל המדידות שלו הוכיחו שאנחנו מקיפים את השמש, בניגוד לתאורייה שרווחה. עכשיו, לספר את זה לעולם, לערער על תפיסה של 1,500 שנה, ולהסתכן בקופון חינם לגיליוטינה על חשבון העבודה? ניקולאוס קופרניקוס החליט שפיקוח נפש דוחה מדע. אז הוא דחף את הממצאים למגירה וחזר לכנסייה. התגלית שלו, זו שפתחה את מהפכת המדע, התפרסמה רק ביום הקבורה. עדיין, לא רע יחסית לתחביב, אה?
*מתוך ׳היסטוריה של מהירות׳, עמית נויפלד
