הטייס מחפש משמעות – פרק ב׳: הנביאה

הטייס מחפש משמעות – פרק ב׳: הנביאה


גם אתם מחכים שאיזה אצן/מכשפה/אסון/אלוהים יתנו לכם סימן שאתם יכולים?

  • Share on Pinterest

It’s not knowing what to do, it’s doing what you know

Tony Robbins

״שלום אופיר, בדיוק בזמן.״ דמיינתי מישהי פותחת דלת ל״אני, הגרסה החדשה״. מעל המשקוף לא היה תלוי שלט בלטינית ״דע את עצמך״. בסלון לא היו ילדים ש״ריחפו קוביות״. גם לא נזיר קטן שלימד שחייב להבין שאין כפית כדי לכופף כפיות. רק אני ותקווה. פתאום קלטתי שאני מתרגש בציפייה. מה היא תגיד? היא באמת יודעת הכל? ככה זה כשנפגשים עם מכשפה. אתה חייב שהיא תגיד שאתה ״האחד״, אחרת איך תאמין בעצמך?

״למה אתה פה?״ היא שאלה, גורמת לי לפלוט אנחה של מה-יהיה-איתך-מה. וזה זרק אותי אחורה ל׳היום לפני שלושים שנה׳: היא נראתה לי הכי גבוהה ומאיימת בעולם. רק הזווית החדה שלה גרמה לי לקחת צעד אחורה תת-מודע. עמדנו שם, אני ואחותי התאומה, בוהים במגלשה הכי גבוהה ולבנה במימדיון. היא עם ניצוץ של אני-הולכת-לטרוף-את-החיים, אני מסכל בירכיים רועדות, מחניק פיפי-אימה. 

היו עוד כאלה רגעים – עם אבא על השובר גלים, בבוחן מסלול, אז בצניחה. כל החיים זה ליווה אותי הסיפור הזה. המסר הסמוי העמוק והחוזר הזה: אתה חלש וקטן. שלא לומר פחדן. והעולם מקום מסוכן. אז עזוב לעוף, לך על בטוח, תישאר כאן. הרי גם ככה נולדת דּוּךְ לפגייה, ואחותך כיפכפה אותך על-השלייה. מזל שאתם לא זהים, אז לפחות הייתה לה אחת משלה.  

״אני רוצה לעשות משהו משמעותי. בשביל עצמי.״ שמעתי את עצמי אומר בהקלטה. ״לצאת מהעדר בא עם מחיר״ היא אמרה מנסיונה. ״ייעוד זה תוכן, לא גוף״ הוסיפה וחידדה. ואז היא הסתכלה ׳אלוהימה׳ ופתחה: ״אתה לוגי, ליניארי, תבניתי. אבל גם ממש לא! אתה סוס פראי. כאילו, בקטע חיובי. אתה אוהב את החיים. אוהב לטייל. אוהב אנשים. אתה מארח חאפלות שלא אוהב חאפלות. אתה גם וגם. אתה שני הדברים״. 

שוב מנהרה, זכרונות, לייזרים: מזנק על נגמ״ש דוהר במורד הגבעה, משתחל ובולם לפני שמישהו נפגע. היו עוד כאלה רגעים – שולף את לאלי מתוך נהר גועש, שנייה לפני שהיא הופכת לכתבה הבאה על עוד טרגדיה בטיול-אחרי-צבא. הרגע ההוא שהחלטתי ״ללכת על זה״, כשלוותר על התמחות ויציבות ועבודה הרגיש כמו חבילת-אכזבה-לאמהות-בחרדה. אולי אני לא חלש וקטן ופחדן? אפילו שלא סיימתי את השניצל אחרת ״איך תעלה לגן״?

שוב היא מגניבה מבט אל על. חוזרת אלי עם המלצה לספר וחיוך של ׳הכל-טוב-אבל…׳. ״הם״ אמרו לה שהגיע הזמן שאפסיק לברוח מהכעס. על אמא. על אבא. על החיים. ״לפעמים הגשמה היא פשוט לעצור ולזהור!״. לכתוב לרוץ לטייל לטוס לשתף להיות. ״אתה שומע יקירי, גידלו אותנו בפחד, אמא אמרה שהעולם מאיים, אבא לא הגשים.  לימדו אותנו ש׳אם לא אז…׳, ש׳ככה זה בחיים!׳. אבל אני רוצה להגיד לך: אפשר אחרת. העולם יפה. חלומות מתגשמים. עכשיו בוא! נשמח. נרקוד. לא רק במילים״. תפוס את הלב. המפתחות כבר בפנים.

״תודה שבאת״-דלת-יציאה. ככה. אפילו בלי לבקש שאפתח פה גדול ואגיד ״אההה״. אבל רגע, זהו? כבר עפה שעה? אבל מה זה אומר? כן או לא? אני ״הדבר הבא״? אולי באמת האורקל צדקה. אולי באמת להיות ״האחד״ זו כמו להיות מאוהב. אף אחד לא יכול להגיד לך שהתאהבת חוץ מעצמך. המילים הדהדו בי. ״אתה גם וגם.״ פתאום זה היכה בי בעוצמה: פחד ואומץ הם שני צדדים של אותה אגורה. אתה בוחר במו מוחך איזה סיפור אתה מספר לעצמך! קח אחריות. קום מהספה. עד איזה גיל תמשיך לשבת ולהאשים את אמאש׳ך? 

למחרת התעוררתי על עננים. מהרגעים הנדירים האלה שהכל בהם אפשרי. כמו לצאת בנהיגה מהסינמה סיטי אחרי ׳מהיר ועצבני׳ ואתה בפאקינג חנייה על הילוך חמישי. כמו ריצה מהירה ופתאום מתחיל גשם ואתה ממשיך בכל הכוח ושובר שיא אישי. כמו אז בדרך לתל אביב בלי רישיון עם השיר הנכון ברכב שחבר שלך גנב מההורים… טוב עזבו, אולי נסחפתי במילים. אבל בעיקר הרגשתי שקיבלתי את ה-תשובה. או שבעצם תמיד ידעתי אותה אבל כמו ניאו, חיכיתי לגלגול הבא. אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות עכשיו! אבל אז צלצל השעון המעורר והייתי חייב לרוץ לעבודה.

? הידעת? כי אני לא.

לרוץ מרחק של מייל (1.6 ק״מ) בפחות מארבע דקות זה בלתי אפשרי. זה לפחות מה שרופאים ופיזיקאים סיפרו לעולם שלם של רצים במשך מאה שנים, מאז המצאת הסטופר ועד שנות החמישים. ״ואם תנסו,״ הם הוסיפו, ״הראות שלכם יתפוצצו!״. אבל אז הגיעו איזה חקלאי אוסטרלי (ג׳ון לאנדי, 4:02:8 דק׳) וסטודנט בריטי (רוג'ר בניסטר, 4:02:2 דק׳) שנישקו את המחסום מלמעלה. הקהל נדרך, הספקנים התרווחו.

ב-6 במאי 1954 בניסטר התמוטט על קו הסיום, עוצר את השעון על 3:59:4 דקות. בן רגע המחסום הפיזיולוגי הפך למחסום פסיכולוגי. הקטע הכי פסיכי הוא לא זה שבניסטר המשיך ״להסתכן״ ולנסות, אלא שמאז אותו יום פתאום אינספור רצים שברו את השיא (3:43.13 היום)! לאנדי הודה שלא חשב שזה אפשרי. בניסטר לא הפסיק להאמין ולדמיין את הרגע הגורלי. גם אתם כמוני מחכים שאיזה אצן/מכשפה/אסון/אלוהים יתנו לכם סימן שאתם יכולים?

דואר בלי בול. גם בלי שיט.

מייל שנוגע אצלך באינבוקס. ישירות. בלי טובות של אלגוריתמים ורשתות חברתיות.

בלי פרסומות. בלי תוכן שיווקי. לא מוכר כלום. גם לא עושה דרופ-שיפינג.