טייס בלי מטוס

If you do not change direction, you may end up where you are heading

Lao Tzu

נראה לי שהוא קרא לזה עקומת התמורה. המרצה בעצמו היה נראה שחוק ומשועמם. ישבתי שם אבוד, בוהה בלוח עמוס בקווים שנראים כמו ציור של ילד מפגר שאיכשהו קשורים למיקרו כלכלה, מנסה למצוא סיבה אחת טובה למה אני יושב בכיתה הזו, איך זה אמור לתרום לי בעתיד, ואת מי אני מנסה לרצות.

דבר אחד ידעתי בוודאות: אני לא רואה חשבון!

היום שאחרי הצעד הראשון

There are only two mistakes one can make along the road. Not going all the way, and not starting

Buddha

בסרטים, ביום שאחרי הצעד הראשון, הגיבור מתעורר מאושר, לצידו דוגמנית מאופרת עם שיניים מצוחצחות והבל פה בריח לבנדר מדברי משונן.

ביום שאחרי הצעד הראשון שלי, נחתתי בפרבר אמריקאי שבּור, בחדר מעונות ערום וצבאי, משתמש בשארית כריך ׳סאב-וויי׳ בתור כרית. שיקרתי לכולם שאני מתחיל תואר שני במנהל עסקים, זייפתי את החתימה של אבא שלי על טופס ״הוכחת ממון״ מהבנק כי לא היה לי שקל, משאיר מאחור אישה תומכת להדהים שעתידה לארוז דירה, למכור רכב, לעבור לחו״ל בשביל שנינו בכוחות עצמה.

המחויבות הלחיצה והקשיים הצטברו. שעות של מריבות פייסטיים כי יחסים מרחוק זה דפוק. הביקור החודשי בכספומט, כדי למשוך כסף מהחשבון הישראלי ולהפקיד בחשבון האמריקאי, כי בארץ אפשר מינוס. כל שיעור טיסה הייתי מחכה על המסלול לאישור המראה, מדמיין דולרים עפים באוויר עם כל שניית המתנה. הכל דחק לפינה והחטיא את המטרה לשמה עברתי.

בכל מקרה אחר, זאת בול הנקודה שהייתי מוותר ופורש. אבל הפעם, כמו מטוס בשמיים, לא היה מקום לעצור. כל מה שרציתי זה הביתה לנוח ולמוכר. איך הגעתי לחור הזה ומה לעזאזל אני עושה פה בכלל?

מה לא עושים בשביל להיות ׳מעושרים׳ (5 שנים לפני…)

אם תעבוד בנאמנות 8 שעות ביום אולי בסופו של דבר תהפוך להיות בוס ואז תוכל לעבוד 12 שעות ביום

רוברט פרוסט

הבעיה התחילה כשנולדתי בשנות ה-80׳. עוד מילניאל מתוסבך שעתיד לחפש את עצמו ואת מהות החיים. גם אני תכננתי לבנות אפליקציה שתשבור קופות בחנות של סטיב. גם אני חשבתי שבלוג עם טראפיק ו-4 באנרים שווה פרישה מוקדמת. גם אני כמעט התעשרתי.

מכרתי קרם פנים לסבתא שלי שהיה אמור להעלים לה את כל הקמטים תוך 30 שנה, אם היא לא הייתה הולכת לעולמה באמצע התהליך. ארגנתי ערבי גיוס ומכירה מביכים שתמיד הציפו את השאלה ״תגיד זה פירמידה?״ וגרמו לי לגמגם בנימוס, משאירים אותי עם מלאי ארגזים של ג׳ל פלאים שהיווה תחליף מזון ו/או סמים.

עיצבתי מדריך לאייפון שעשה מהפכה בתחום הסלולר ונמכר ב-0 עותקים. כתבתי תוכן כהשלמת הכנסה, אפילו שלא היה מה להשלים כי לא הייתה לי הכנסה. הכוונה תעסוקתית גילתה לי שהייעוד שלי הוא להיות חוקר מעבדה אקדמי. בסדנת העצמה אישית צרחו עלי ״מה אתה רוצה?״ עד שכבר לא רציתי כלום.

הצבא שביגר, החיים שהחכימו, האהבה שהרגיעה, כולם חברו יחד לכדי מחשבה אחת: ״אולי כל זה בכלל לא בשבילי?״

הדייג והזאב מוול-סטריט

לחיות מהר יותר – זה לא הכל בחיים

מוהנדס גהנדי

פעם נתקלתי באגדת עם, ספק מקסיקנית ספק ברזילאית, שגרמה לי לתהות לגביי הכיוון שלי בחיים. זה הולך בערך ככה:

"למה אתה לא נשאר בים לתפוס יותר דגים?" שאל האמריקאי.

"יש לי מספיק כדי לפרנס את המשפחה שלי ולתת לכמה חברים", אמר הדייג.

"אבל … מה אתה עושה עם שאר הזמן שלך?"

הדייג הרים את מבטו וחייך. "אני ישן מאוחר, דג דגים, משחק עם הילדים שלי, ישן סייסטה עם אשתי, איתה אני מטייל בכפר בכל ערב, שם אני לוגם יין ומנגן בגיטרה עם האמיגוס שלי, יש לי חיים מלאים ועסוקים, סניור ".

האמריקאי צחק והזדקף. "אדוני, אני מנהל עסקים בהרווארד ויכול לעזור לך. אתה צריך להשקיע יותר זמן בדיג, ועם ההכנסות, לקנות סירה גדולה יותר. בתוך זמן קצר, תוכל להקים צי של סירות דיג. במקום למכור את הסחורה שלך למתווך, היית מוכר ישירות לצרכנים, ובסופו של דבר פותח רשת משלך, ושולט על המוצר, העיבוד וההפצה. תצטרך לעזוב את כפר הדייגים הקטן הזה, כמובן, ולעבור למקסיקו סיטי, אחר כך ללוס אנג'לס, ולבסוף לניו יורק, שם תוכל לנהל את הארגון המתרחב שלך ביד רמה. כשיגיע הזמן, תכריז על הנפקה, תמכור מניות לציבור ותהיה עשיר מאוד".

"אבל, סניור, כמה זמן כל זה ייקח?"

השיב האמריקאי, "15-20 שנה, 25 גג".

"אבל מה אז, סניור? "שאל הדייג.

"ואז היית פורש לכפר דייגים קטן, שם היית ישן מאוחר, דג דגים, משחק עם הילדים שלך, ישן סייסטה עם אשתך, מטייל איתה בכפר בכל ערב, שם תלגום יין ותנגן בגיטרה עם האמיגוס שלך".

שנתחיל מהצעד השני?

המילון הוא המקום היחידי שבו הצלחה מופיעה לפני עבודה

וינס לומברדי

הגוף שלי דפק רילוקיישן ושיחק אותה טייס, אבל לראש לקח שנה שלמה של כאפות עצמיות. בסוף הבנתי שלעשות שינוי בלי להשתנות זה לא מספיק. שלהתחיל מחדש ולצפות שדברים יקרו מעצמם זו סתם בריחה. שלפעמים קיצורי דרך זה לא מגניב, אבל סבלנות והתמדה כן.

הצלחה זה לא תמיד ג׳ובס וצוקרברג. בחיים האמיתיים היא לוקחת זמן ומאמץ מהם רובנו חוששים. לא מספרים לנו שאמזון הייתה הקריירה השנייה של ג׳ף בזוס. שהאבנים המתגלגלות דפקו 200 הופעות בשנה עד שזה תפס. שג׳ון גרישם התחיל כל בוקר עם מקלחת חרבות ב-5 בבוקר ולא עצר עד שכתב דף אחד לפחות. שמאיר שלו פתח עם ״רומן רוסי״ בגיל 40. שגם אנחנו יכולים.

ייעוד זה לא הכל בחיים

I don’t know where I’m going, but I’m on my way

Carl Sagan

השנה 2082. חברת בת של גוגל המציאה מכונת זמן שאשכרה עובדת, מבוססת טכנולוגיה של אילון מאסק המנוח. האני העתידי שלך יוצא למסע בזמן, חמוש בקפסולה בפתק הנושא את שמך, רק כדי לאלץ אותך לצאת לדרכך. זה ידוע שהכל ישתבש. ששום דבר לא יעבוד לפי התכנית. שהספקות יכרסמו. שזה ירגיש טעות כל פעם מחדש. שלפעמים הבדידות תפתיע כי ככה זה מחוץ למירוץ. שבחיים, כל עוד זזים, בסוף מגיעים, גם אם היעד ישתנה עוד 20 פעמים. ושכל זה לא יקרה אם נמשיך לשבת על הת*ת ולתהות מה הייעוד שלנו בחיים.

ולפעמים, אבל רק לפעמים, הייעוד שלנו נמצא ממש מתחת לאף שלנו, בלחלוק טונה צהובה עם חברים, בלי כל הקטע הזה של הצעדים.