פוסט ראשון. כי צריך להתחיל איפשהו.

סשן של נשימות עמוקות הכניס אותי חזק לאווירה. ״תתחבר לילד הקטן שבך״ היא שיגרה אותי אחורה בזמן. ״תדמיין את בית ילדותך. עם מי אתה שם?״ עם אמא, מלמלתי בעיניים עצומות, יכול להרגיש אותן מתרוצצות בארובותיהן. ״תיגש אליה ותגיד לה ברוך: אמא, אני יכול לבד…״.

לראשונה בחיי הרשיתי לעצמי לשחרר ולציית להוראות של המטפלת בלי לחשוב, בלי לתכנן, בלי לנסות לשלוט במצב. חיקיתי את הנשימות האגרסיביות שלה, צועד בנבכי הדימיון המודרך, מתחיל להרגיש הילה של אנרגיה מקיפה אותי. אני יושב שם, עמוק בתוך הרגע, מתעמת עם ילדותי, עם אמי, עם עצמי, ובלי להרגיש בכלל, פרץ של דמעות פשוט התחיל לזרום לי על הלחיים. זה לא היה בכי. לא היה שם עצב. זה היה… עד היום לא ברור לי מה זה היה בדיוק. סה״כ ניסיתי להבין למה אני פאקינג לא מאושר?

על פניו היה לי הכל. מצאתי אשת חיל. משפחה חמה ואוהבת. חברי אמת. התמחות מובטחת באחד ממשרדי הרו״ח הגדולים. בטחון כלכלי. דירה בת״א (ברור ששכורה). אבל איכשהו הרגשתי שאין לי כלום. שמשהו חסר.

בדרך

4 שנים קודם, החלטתי לעזוב את הצבא אחרי 10 שנים ולכבוש את העולם. בדיוק כמו שאתה צעיר וטיפש ונפרד מחברה שלך כי אתה בטוח שכל נשות תבל ישתטחו לרגליך, גירדתי את עצמי מאזור הנוחות שלי רק כדי לגלות שבאזרחות אין דרגות, שלונדון לא מחכה לי, שאני מתחיל מאפס, למרות שהייתי משוכנע שאני כבר מישהו. ואז אתה חוטף את החיים בפרצוף. מיינתי משרות, שרפתי חסכונות, צברתי תסכול בערימות. פתאום ״להצליח״ מתחלף ב״להתפרנס״, מותרות מפנות מקום להישרדות, המירמור מזדחל לכל חלקה טובה.

סיפרתי לעצמי שאני חייב להוכיח ״להם״, שאני מוכרח להשיג את המשרה, הדירה, הרכב הנכונים. עשיתי מנוי למגזין כלכלי, קראתי ״אבא עשיר אבא עני״, ״חשוב והתעשר״, ״4 שעות עבודה בשבוע״ וכל שיט מצוי שמכר לי הגדרה מקולקלת ל״מהי הצלחה?״. בלעתי בשקיקה כל פוסט של נח כגן, כל פודקאסט של ליאור פרנקל, כל טד–טוק מעורר השראה. בראש שלי כבר עיצבתי לוגו, הקמתי סטרטאפ, עשיתי אקזיט, עברתי לעמק הסיליקון.

הפכתי לפריק של פרודוקטיביות ומוצרים של אפל. כאילו שאם אני מקבל את אותה נוטיפיקציה מהטלפון, מהמחשב, מהשעון, מהאייפד, מהאזניות ומהטלוויזיה בו זמנית, זה אומר שאני חשוב והכל תחת שליטה.

עד שכבר לא.

עד שאתה מגיע לקצה. עד שעוד נוטיפיקציה אחת תגרום לך להתפוצץ. עד שסרטון ההשראה הבא רק יגרום לך להרגיש יותר אפס. שאתה מבין שהמרדף אחר כסף–מעמד–כבוד זה בולשיט אחד ענק, עוד לפני שהתחלת. שאתה מכיר בעובדה שאין לך מושג לאן החיים שלך הולכים. רק אז קלטתי שכל מה שאני עושה זה להתחבא מאחורי הרים של מידע עודף. הבנתי כמה קל ונוח הסטאטוס הפאסיבי והמגונן של להיות ״סטודנט״ נצחי, לעולם להיות ״בדרך״, אף פעם לא להגיע.

לקפוץ בלי מצנח

סיפרתי לכולם ולעצמי שאין לי תשוקה מיוחדת או חלומות מוגדרים. ברור שהיו לי. פשוט מתתי מפחד! הבנתי שמיליון תירוצים מסתובבים לי בראש ועוצרים אותי בלי שארגיש. שככה בדיוק התחמקתי חיים שלמים מצניחה חופשית למשל, עד שלאלי דחפה לי בכוח מתנת יום הולדת בצורה של ״סדנה מזורזת להתמודדות עם פחדים״. המדריך צניחה אמר לצרוח ולהמיר את הפחד לסאונד. בסוף הקאתי. די לחשוב. צריך לקפוץ!

הייתי צריך דף חלק. כיביתי את כל ההתראות בטלפון. הפסקתי להקשיב למה אחרים חושבים. גם לא שאלתי לדעתם. בפרץ של תעוזה עם נגיעות של תמימות, אני ולאלי לקחנו החלטה משותפת לעזוב הכל ושוב להתחיל מחדש ביבשת אחרת. יצאנו להרפתקאה שפירקה אותנו לגורמים והרכיבה מחדש, כמו רהיט של איקאה. הערכים שלנו, הפרופורציות, האהבה, הכל עבר תחת מכבש דמוי פרמידת מאסלו שדחק אותנו עם הגב לפינה הלא טובה של החיים, כזו שהורגת או מחשלת. באין ברירה, יצאנו מחושלים. טובים יותר. מעוצבים מחדש נפשית ורגשית. אפילו הצלחנו להתרבות על הדרך. כמו רהיט של איקאה.

החיים במסלול האיטי

היום טוב. לא, לא כי כבשתי משהו. בכלל השורש כ.ב.ש. נשמע לי אגרסיבי פתאום. גם לא כי אני איזה נזיר שמכר פרארי. בקושי מכרתי את הניסאן 2004 שלנו. אבל בעיקר כי אני מבין שלא חשוב איפה אני בחיים, אני היחיד שאחראי לזה. ואני אשכרה יכול לשנות את זה אם אני רוצה. ואני עדיין עובד על עצמי כל יום מחדש כדי להעריך את החיים הפסיכיים האלה, להודות על מה שיש לי, לקבל את מה שאין.

כשעזבתי את הצבא אמרו לי שאני משוגע כי ״יש לך סה״כ עוד 14 שנה לפנסיה״. כשחתכתי מראיית חשבון אמרו לי ״עוד 30 שנה תהיה שותף, לא חבל?״. אני ממש לא גיבור. חלק יקראו לי מטורף. אבל בעיניים שלי לבזבז אפילו רגע אחד קטן, בלי לפחות לנסות ולעשות משהו בשביל לשנות את המצב, זה הטירוף האמיתי.