לפעמים אני מדמיין שהיא היתה מגיבה אחרת.
ישבנו במטבח, סביב השולחן העגול הקטן. לאלי לצידי, אמא שלי מולי.
כשאני יושב בכיסא הזה, אני חוזר להיות הילד הקטן והרזה שחתכו לו את השניצל ו״פירקו לו את העוף״ עד גיל 16.
כשאני יושב בכיסא הזה, אני חוזר להיות הנער הזה שלא הרשו לו ללכת להופעה של מייקל ג׳קסון, שאבא שלו תמיד היה הורה מלווה בטיולים כדי לשמור עליו, שלא נתנו לו לקנות סקייטבורד.
כשאני יושב בכיסא הזה, אני חוזר להיות הגבר הזה שמזכירים לו לקחת מעיל כי קר, שהחמ״למיסטית עצרה אותו באמצע תדריך פלוגה כי אמא שלו התקשרה לקצין העיר כי היא דאגה, שעד היום שואלים אותו אם הוא לא מתחרט שהוא עזב את הצבא.
היא הניחה לפני קערת קוסקוס גדולה מדי, כרגיל, ושאלה בקוצר רוח: ״נו, מה רצית לספר לי?״.
לאלי הניחה את ידה על ידי. הדרך שלה לומר לי שהיא כאן, איתי. רק היא יודעת מה עבר עלי בחצי שנה האחרונה. רק היא יודעת ששיקרתי להם שאני לומד תואר שני בפלורידה. שזייפתי את החתימה של אבא שלי כדי לקבל הלוואה. שהתאמצתי להסתיר את העובדה שיצאתי לקורס טיס כדי להכין את הקרקע לכישלון אפשרי. כשבעצם, לא היה לי אומץ להתמודד איתה – בדיוק האישה שיושבת עכשיו מולי.
זו שבהזדמנות הראשונה שניתנה לי עשיתי הכל דווקא, כדי להוכיח לה שאני יכול. יכול לשרת, יכול להילחם, יכול לגלוש, יכול לטייל, יכול להתמודד, יכול לבד. בלעדיה.
אז עברתי לצפון וגרתי בחווה וחתמתי קבע וטסתי לדרום אמריקה ועברתי לחו״ל ודפקתי נפקדות. ועד היום – אפילו עכשיו, ברגע זה – אני קולט שאני עדיין בורח ממנה. עדיין רוצה להוכיח לה. עדיין מחפש את האישור שלה.
״אמא, חשבתי להתחיל בשקר ולהגיד לך בצחוק שאני גיי, אבל בעצם רציתי לספר לך שאני טייס…״. ״עדיף שהיית אומר שאתה גיי!״ היא ענתה בלי מחשבה, בפזיזות החרדתית, הילדותית הזאת שלה.
לפעמים אני מדמיין שהיא היתה מגיבה אחרת. או לפחות מוסיפה: ״כך או כך, אני אוהבת אותך. בדיוק כמו שאתה!״.