תגית: אושר

רילוקיישן פותר הכל (תל-אביב, מאי 2014) ״את תראי מותק, אני מבטיח לך. הכל יהיה יותר טוב שם. אני אשתנה. אני אחזור לעצמי. גם לי נמאס להסתובב בבית כזה כבוי ועצבני ושלילי. אמריקה זה הבית. המשפחות שלנו לא יעיקו עלינו שם. נכיר חברים חדשים. נוכל לטייל בעולם. נשבר לי הזין להיות עכבר מעבדה שקורע ת׳תחת בשביל…

זה הפך להיות טקס דתי כזה של פעמיים בשנה. יום הולדת ושנה חדשה. אני ומצגת, מציירים את כל היעדים שלא אגשים השנה. שבוע ראשון ראבק, שבוע שני בשיניים, שלישי דעיכה, רביעי השלמה. עוד שנה שלא תרוץ בה חצי-מרתון. שתמשיך לרטון בחוסר שביעות רצון כרוני. גם ככה המדיטציה לא באמת עזרה. ״ככה זה בחיים! אנשים לא…

הוצאתי 23,474 שקל על הייעוד שלי. וכשתלמידים מוכנים-לפתוח-ארנקים, המורים בהמוניהם מופיעים וסולקים: 7 הרגלים לאנשים סופר מצליחים, תכנית 12 הצעדים, תעשו ״רק את זה״ כל בוקר ואתה מתעשרים! בגדול אני יכול להמשיך לחפש משמעות כל החיים. תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהגבול בין חיפוש להתמכרות דק כמו שק אשכים. אבל מאז אותה הצהרה יהירה, רק התרחקתי.…

הַסּוֹף. אבל אושר הוא לא משרה. ומקור הפרנסה שלך הוא לא מרכז סך הדברים שהם את.ה. וזה שאנחנו חיים בתקופה בה ׳הצלחה׳ היא שם נרדף למספר בעובר ושב, לא אומר שזה נכון או שכך תמיד היה. הרי לכולנו יש בראש קופסא ורודה. ואנחנו גוררים אותה כל יום לעבודה, בלי לשאול למה או לאן ומה בכלל…

רק מעטים מגיעים למקום שבאופן טבעי, היו בו בתחילת הדרך – שמחים וטובי לב בנג׳מין הוף, ׳הטאו של פו׳ כבר שנים אני קצת-על-יד. מתעלם מעצמי ומקשיב לאחרים. השלמתי עם זה שפשוט הפכתי לאדם עצבני. ניסיתי לטפל בזה. להפסיק. ובתהליך גיליתי כמה שאני לא אני. וכמה אפילו מידה מזערית של חוסר דיוק, ממש כמו זווית, לאורך…

נעימת המתנה הסיטה את מבטי לדגם המטוס על השידה. עלו בי כל הפריטים עם הלוגו של ׳אל על׳ שמסתובבים אצלנו בבית, כיאה למשפחה של דיילים-טייסים: סיכה למדים, תיק גלח״ץ, טי-שירט-פיג׳מה, כיפה, הגדה לפסח, רצועה לתג, כובע מצחייה. והפוסט ״מאפס ל׳אל על׳ בשש שנים״ התחיל להיכתב לי בראש מעצמו, לקרום עור ומילים. ואז, בבת אחת, רואת…

״זה רק פחד!״. התלוש, הליסינג, הבונוסים – לא עוזרים. בבוקר זה בגב, בצהריים זה בבטן, בערב זה בסרעפת. וזו לא ה-PH או הגיל או הצרבת. אתם יודעים מה אתם רוצים. גם אם אתם לא מודעים. הרי זה מה שרציתם כל השנים. דרושה הרפתקה. אבל מה עכשיו, ואיך עוזבים,  ואיפה מתחילים, ומה אומרים, ו… פאק איט,…

סשן של נשימות עמוקות הכניס אותי חזק לאווירה. ״תתחבר לילד הקטן שבך״ היא שיגרה אותי אחורה בזמן. ״תדמיין את בית ילדותך. עם מי אתה שם?״ עם אמא, מלמלתי בעיניים עצומות, יכול להרגיש אותן מתרוצצות בארובותיהן. ״תיגש אליה ותגיד לה ברוך: אמא, אני יכול לבד…״. לראשונה בחיי הרשיתי לעצמי לשחרר ולציית להוראות של המטפלת בלי לחשוב, בלי לתכנן,…