שכיר או עצמאי

חניתי רחוק כי אני עם טויוטה אוריס 2012 שמרעישה, ואורי בבית-ספר של עשירים עם ילדים-סלבס שהשמות שלהם נגמרים בקושמרו ומוסרי.

היא נכנסה לרכב בטירוף: ״יואו אבא אני חייבת להחליט היום איזה ברבי אני רוצה מאמריקה ואני לא יודעת מה לבחור יש כל כך הרבה אופציות יש ארבע מיני-ברביות שמגיעות עם רכב ומטוס וקרוואן וסירה ויש בית שמתפרק לכמה חדרים שמגיע עם כלב וחתול ועגלה ויש ברבי שמשקשקים בנוזל ורוד ומגלים מה יצא… טוב זהו החלטתי! אני רוצה את הארבע מיני-ברביות שמגיעות עם כל הדברים!״.

״וואו אוריק! לפני דקה עלית לרכב עם 900 אופציות ותוך שנייה את ממש יודעת מה את רוצה. תלמדי אותי גם איך להחליט. את זוכרת, אני גם צריך להחליט עכשיו במה אני רוצה לעבוד…״.

״מה אתה הכי רוצה?״

״אני הכי רוצה לכתוב סיפורים ולספר אותם.״

״המממ.. נשמע לי מתאים.״

״באמת? למה?״

״לא יודעת. ככה. אני גם לא בטוחה במה אני רוצה לעבוד. יש לי כמה החלטות.. אבל זה בסדר מקסימום אני יכולה לשנות.״

״לגמרי! גם אני, זאת תהיה כבר העבודה החמישית שלי.״

״מה באמת?״

״ברור. בתיכון עבדתי במקדונלדס ואז עבדתי בצבא ואז עבדתי כסטודנט ואז הייתי טייס ועכשיו זאת תהיה העבודה החמישית שלי.״

״מכל מה שאמרת אני רוצה להיות טייסת ולעבוד במקדונלדס. אבל הכי במקדונלדס!״.

באתי לשאול משהו אבל עד שסיימתי לצחוק היא כבר היתה עם האוזניות שלה. אספנו את אמא והמשכנו לבאר-שבע להורים שלי.

לאלי שאלה אם יש לי רעיונות כבר לגבי עבודה.

אמרתי ״לא ממש. הגשתי קצת קורות חיים. כל בוקר אני קם בתחושה שאני יכול הכל, מרצה בטד, מוציא לאור; והולך לישון אבוד, שוקל לחזור לקופות במקדונלדס כשערס עם ציפורן מספיק ארוכה בזרת להחזיק את חברה שלו, מפתחות לסובארו לגאסי וצהוב מהאוזן, צועק עלי ״שריף תעשה שלוש גלידה קטן!״. לפעמים בא לי לחזור להיות שכיר רק שמישהו יציל אותי כבר מהמאמץ הזה להוכיח ולפרנס את עצמך״.

״אני לגמרי מאמינה בך״ היא אמרה,  ״אין לי ספק שזה יקרה! אבל עד אז… אתה יודע, יש הוצאות. בינינו, עוד שנייה גם הרכב…״

בום!טאק טאק טאק..

פתאום משהו נדפק בגג והמשיך להתנגש בו כאילו קפץ עליו איזה קרקל. ראיתי משהו שחור במראה משתרך על השמשה האחורית. עצרתי בצד. אחת מהרצועות שמתקינים עליהן גגון התייבשה והתקלפה ברוח כמו חתיכת מסקינטייפ. תלשתי אותה והמשכנו בנסיעה. 

״רק דיברת!״ נתתי גז. ״גם אמנון הרואה חשבון התקשר השבוע. אמר שסוגרים את המשרד. זה כאילו שהיקום דוחף אותי לפינה בכוונה. בודק אם גם הפעם אכנע. אני מרגיש שכל מה שעשיתי עד היום היה להיות טרמפיסט של קריירות, שמרוב שהוא נואש הוא עולה עם נהג משאית עם שיניים זהב קומפלט ששותה ישר מקרטון חלב עם תמונה של ילד שנראה מוכר, בלי לשאול אפילו לאן הוא מגיע. ככה הסכמתי לשקר הזה שאני שכיר שמוגדר עצמאי ולא יכול אפילו לחתום אבטלה.

חנינו ועלינו להורים שלי. אמא שלי העמיסה לכל אחד צלחת קוסקוס בגודל של הראש שלה ושאלה ״נו יש חדש עם עבודה?״.

״לא אמא!״ אמרתי ולקחתי צלחת לשים לעצמי.

״בכל מקום יקבלו אותך עם כל מה שאתה יודע..״ היא חטפה ממני את הצלחת, ״עזוב אני אשים לך קוסקוס אתה לא יודע״ וצעקה לאחיין שלי בסלון ״בוא מלך סבתא פירקה לך את העוף״.

חיכיתי שנלך כבר. נכנסנו לרכב ואחיינית שלי נפרדה מאורי ושאלה: 

״מה זה דוד אופיר למה אתה לא מחליף רכב? טייסים לא מרוויחים הרבה?״.