רק מעטים מגיעים למקום שבאופן טבעי, היו בו בתחילת הדרך – שמחים וטובי לב

בנג׳מין הוף, ׳הטאו של פו׳

כבר שנים אני קצת-על-יד. מתעלם מעצמי ומקשיב לאחרים. השלמתי עם זה שפשוט הפכתי לאדם עצבני. ניסיתי לטפל בזה. להפסיק. ובתהליך גיליתי כמה שאני לא אני. וכמה אפילו מידה מזערית של חוסר דיוק, ממש כמו זווית, לאורך שנים נפתחת ונפערת למשבר-גיל-40. אנחנו נולדים מאושרים ומנסים לחזור לאותה נקודה בדרך חתחתים. מתרגלים לתחושה שאנחנו אמורים לעשות משהו אחר, משהו גדול, אבל לא זזים. לצירופי מילים כמו ״יום אחד״, ״כשנפרוש״, ״כשנתעשר״, ״כשנהיה גדולים״. אבל אם בשנות העשרים זה נראה שיש לך את כל החיים, בכניסה למועדון-שנות-הארבעים הסלקטורית בדיוק מניקה, מטביעה לך על היד חותמת ״הלך הילד. נגמרו החיים!״.

ולמרות שממש האמנתי שאהיה מאושר כשאתקבל לעבודה, כשיהיה לי כסף, כשאחזור ב״גבורה״, זה תמיד חלף אחרי כמה ימים של שקרים בבועה. כי להכל מתרגלים – לדירה מהניילון במיאמי, לעבודת החלומות, אפילו למשפחה נדירה. הרי שום דבר לא מספיק כשאתה מחכה שמישהו אחר, שהוא לא אתה, יגיד לך ״הגעת אחי. אתה מספיק. קח הפסקה״. ובעולם שלעולם בריצה, יותר קל לדהור על רכבת ״האושר-נמצא-בתחנה-הבאה״, מאשר לרדת ולחשוב מה אתה באמת רוצה מעצמך. כי מי שלא מגיע, לא ניתן למדידה.

אז אני כותב את הפוסט שקברתי במילים. זה שבמקום להתמודד איתי ואיתו, כתבתי לאחרים. סיפרתי לעצמי שאני כאן לעזור, כשבפועל חיפשתי אהבה במקומות הלא נכונים. כשלאלי שאלה כל פוסט מחדש ״למה אתה כותב? מה אתה רוצה להגיד?״, התחמקתי לדברים יותר קלים. לוגו, האשטאגים, קבצים. אבל כשהחיים קרו וירדו מהפסים, הפוסטים עצרו, והמילים שלא נכתבו הכניסו אותי אל מאחורי הדפים.

פתאום החיים נפרסו כמו כיכר בֶּרְמָן במאפייה: ההחלטות הכי חשובות שלי הושפעו מהסביבה. הצבא ליטף לי את האגו בזמן שמכרתי לעצמי שאני מגן על המדינה. ראיית חשבון זו עבודה ״טובה״ ו״היי, אתה תעשה ערימות… אבל רק בעוד עשרים שנה״. טייס נשמע כמו משהו שמגניב לענות ל״מה אתה עושה למחייתך?״, ואחיין שלי יכול לצעוק ״תיזהר, דוד שלי טייס!״ על חברים בבריכה.

אבל אפילו פרפקציוניסט כמוך, חסר תקנה, מבין אחרי ה״פסגה״ החמישית שזה לא היא, זה אתה. ״המטריקס הוא בכל מקום. הוא מקיף אותנו. אפילו עכשיו,״ מורפיוס מושיט שתיים גלולה. ואני, לומד לאט, בולע שוב את הכחולה. ״אתה צריך לשחרר הכל… פחד, ספק וחוסר אמונה,״ הוא אומר לניאו, אבל זה בעצם מרגיש שהוא מדבר איתך. ואתה כבר יודע: שמחה אמיתית זו משרה מלאה. תהליך. כירורגי. עניין של בחירה.

אף אחד לא ביקש שתפסיק לפחד. פשוט תתחיל. תזוז. תחייך. ״וַיַּרְא כִּי טוֹב״. תסתכל כמה ׳יש׳. כשהחום של השמש מתמזג עם החום של הקפה. כשדְּרָרַה ירוקה משתקפת בעיניים הגדולות של בשר מבשרך. כי ככה זה אמונה. הדבר הזה שהתעלמת ממנו עד שהמדע כבר לא הספיק כדי להסביר את כל מה שקרה. גם לפרוש כנפיים ולעוף בטח היה נשמע פעם רעיון הזיה. 

אני הולך למצוא את הייעוד שלי. תישארו בסביבה…