רילוקיישן פותר הכל
(תל-אביב, מאי 2014)
״את תראי מותק, אני מבטיח לך. הכל יהיה יותר טוב שם. אני אשתנה. אני אחזור לעצמי. גם לי נמאס להסתובב בבית כזה כבוי ועצבני ושלילי. אמריקה זה הבית. המשפחות שלנו לא יעיקו עלינו שם. נכיר חברים חדשים. נוכל לטייל בעולם. נשבר לי הזין להיות עכבר מעבדה שקורע ת׳תחת בשביל משכורת רעב, ורשות-המיסים גוזרת אותו בחצי מכל מה שהוא הרוויח במו ידיו״.
ישבנו על קפה בסלון התל-אביבי שלנו, בדירה שלא היתה שלנו, שוברים את הראש איך זוג סטודנטים מתוסכלים, שאין להם מושג מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, או איך נפטרים מתזרים המזומנים השלילי של סגנון החיים שלהם, יכולים ״לצאת מזה״.
הפתרון היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה לשנות משהו חיצוני: להחליף מקצוע, להחליף מערכת יחסים, להחליף ארץ. מעולם לא למדתי איך משנים משהו מבפנים.
״אבל אני לא בטוח שזה יעבוד. אין לנו מספיק כסף. ובכלל – אין עבודה בארץ, אל על מגייסים רק חיל-אוויר״. חטפתי רגליים קרות בפעם המיליון.
ולאלי רק אמרה: ״אני מאמינה בך וביקום. בוא נלך על זה!״
רילוקיישן זה בעיה
(מיאמי, אוגוסט 2021)
״את תראי מותק, אני מבטיח לך. הכל יהיה יותר טוב שם. אני אשתנה. אני אחזור לעצמי. גם לי נמאס להסתובב בבית כזה כבוי ועצבני ושלילי. ישראל זה הבית. המשפחות שלנו שם. כל החברים שלי שם. אני אוכל לטייל שוב בארץ. נשבר לי הזין להיות עובד זר תלוש וחסר שורשים שמתחנן לויזה, ורשות-המיסים מחזיקה אותו ואת אישור העבודה שלו בביצים״.
ישבנו על כוס יין, מתחת לגרילנדה ב-$16 מאמזון שהגיעה תוך 24 שעות, בחצר הכפרית והקטנה שלנו במיאמי. בדיוק קיבלתי הצעת עבודה להיות קצין ראשון על מטוס פרטי בארץ.
לאלי התחילה לבכות. ״סוף סוף, אחרי שבע שנים, אני מרגישה בבית, עטופה, חלק מקהילה. אני לא רוצה לעזוב. לא ככה. לא עכשיו. אבל… אם אתה חושב שזה מה שיעשה אותך סוף סוף מאושר, אני איתך״.
אני לא בטוח מה חשבתי. לא אימנו אותי לחשוב. חינכו אותי להציב מטרות עתידיות ולסבול כל הדרך להגשמתן. לעזאזל, אני אפילו לא יודע איך אושר נראה (אפילו שעשיתי בזה תואר). בסך הכל רציתי להפסיק לחשוב את אותן המחשבות שהטרידו אותי כל יום מחדש במשך 2,633 הימים האחרונים:
- איך נשרוד עם הכסף?
- יחדשו לי בזמן את אישור העבודה?
- יפטרו אותי אם לא?
- מקווה שהיתרה תספיק החודש לשכר דירה
- רק לא לבקש שוב פעם מהמשפחות שלנו עזרה!
- כמה זמן נשאר לי לויזה?
- כמה קשוח יהיה הבוחן בצ׳קרייד הבא?
- מה נעשה אם לא אקבל את הלו״ז החודשי שביקשתי בעבודה?
- איך לאלי תסתדר לבד 4 ימים שוב פעם?
- צברתי מספיק שעות טיסה החודש?
- מתי אל על פותחים גיוס?
- אספיק לסיים הסבות בזמן?
- יהיה לי מושב סטנד ביי פנוי על הטיסה לארץ?
בסוף הסכמנו להגדיר את זה ״רילוקיישן הפוך״. טריק פסיכולוגי כזה. זה הקנה לכל ההימור הזה הקשר זמני. אמרנו: ״אם לא יהיה לנו טוב בארץ, שנה-שנתיים ונמצא דרך לחזור״. אם יש משהו אחד שרילוקיישן עושה, גם אם הוא רחוק ממושלם, זה לפתוח את המחשבה, להבין שישראל זה אמנם הבית, אבל זה לא המקום האפשרי היחיד בעולם.
התמודדות או רילוקיישן?
(דובאי, ספטמבר 2022)
״את תראי מותק, אני מבטיח לך. הכל יהיה יותר טוב שם. אני אשתנה. אני אחזור לעצמי. גם לי נמאס להסתובב בבית כזה כבוי ועצבני ושלילי. תמיד חלמנו לעשות טיול מסביב לעולם. אנחנו לא צריכים אף אחד. אורי תזכה לחוות תרבויות אחרות. נשבר לי הזין להיות עצמאי שלכל משרד ממשלתי בארץ מותר לדחוף יד לחשבון בנק שלו ולקחת כמה שהם רוצים!״.
ניתקנו את השיחה וחזרתי לבהות בבורג׳-חליפה דרך חלון חדר המלון שלי, תוהה מה לי ולכל העושר המזויף הזה. פתחתי את חוזה העבודה שלי וחישבתי כמה זמן נשאר לי להתחייבות, וכמה אאלץ לשלם אם אני מפר חוזה. חופש בחירה זו חתיכת אשליה כשהשלשלאות הן בכלל בתוכי.
התארגנתי לסשן סימולטור שלי, זה שיתן לי תוקף ושקט לעוד שנה שלמה. דחפתי את הספרים והאייפד לתיק ושלחתי לקפטן ״הזמנתי אובר, עוד 10 דק למטה״. נסענו בשתיקה. שוב בהיתי מהחלון בגורדי השחקים האימתניים של דובאי. כמו בכל שנה, ניסיתי לדמיין את הבוחן, את התרחיש, את התוצאה.
זה בדיוק המקום שבו הספק העצמי שלי מחלחל. זה השלב שבו מתחילות מחשבות כמו ״אתה לא מספיק טוב. אתה תיכשל. על מי אתה עובד בכלל? אתה טייס אתה? זה לא הייעוד שלך. תודה בזה כבר!״. זה בדיוק המקום שבו נמאס לי, שאני כבר לא בטוח מי אני ולמה אני עושה את זה, שבא לי לעזוב הכל אבל לא בטוח בכלל איך אני יוצא מזה, ומה אעשה אם לא זה, ואיך אתפרנס, ומה אני שווה…
זה בדיוק המקום שבו הפנטזיות על רילוקיישן נוסף, או טיול מסביב לעולם, או כל צורה של בריחה לשם, הרחק מכאן, פתאום נראות הגיוניות ומפתות יותר מתמיד.
אני רוצה להיות ״שם״
(תל-אביב, פברואר 2025)
- כשהייתי בצבא חשבתי שבאזרחות אהיה מאושר.
- כשהייתי באוניברסיטה חשבתי שכשאמצא ״עבודה של גדולים״ אהיה מאושר.
- כשהתקבלתי למשרד רו״ח חשבתי שכשאהיה טייס בטוח אהיה מאושר.
- כשלמדתי לטוס חשבתי שכשאהיה ״טייס אמיתי״ בחברת תעופה אהיה מאושר.
- כשטסתי בחברת תעופה בארה״ב חשבתי שכשנחזור לארץ אין מצב שלא אהיה מאושר.
- כשחזרנו לארץ חשבתי שרק אם נעזוב הכל ונצא לטיול ארוך מסביב לעולם אהיה מאושר.
אבל ״שם״ דברים לא משתנים. אני צריך לשנות אותם בעצמי. לקבל אותם ואותי.
והתחושה הזו ש״תכף זה יקרה; תכף תורי; תכף כל החרא שעברתי יהפוך הגיוני״, היא רק אשליה. היא תמיד שם, אף פעם לא כאן. וזה משהו יסודי שהולך אחורה מאז שאני ילד קטן. מאז שהתפתחה בי תחושה שמה שיש, כמו שאני עכשיו, זה לא מספיק טוב. אין בעולם עבודה או טייטל או סכום כסף או מקום או בית או אנשים שיגרמו לי לשנות את הדבר הזה מבפנים.
בסוף — לא משנה לאן אגיע, כמה רחוק אברח, לא חשוב כמה יפה ונוח וזול ומוצלח יהיה שם — בסוף תמיד אפגוש שם… אותי.