הוצאתי 23,474 שקל על הייעוד שלי. וכשתלמידים מוכנים-לפתוח-ארנקים, המורים בהמוניהם מופיעים וסולקים: 7 הרגלים לאנשים סופר מצליחים, תכנית 12 הצעדים, תעשו ״רק את זה״ כל בוקר ואתה מתעשרים! בגדול אני יכול להמשיך לחפש משמעות כל החיים. תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהגבול בין חיפוש להתמכרות דק כמו שק אשכים.
אבל מאז אותה הצהרה יהירה, רק התרחקתי. האמנתי שזה חייב להיות קיצוני! ראיתי אותנו עוזבים הכל ויוצאים לטיול של שנה. ניסיתי לכתוב, שקלתי להתפטר, דמיינתי את עצמי מעביר סדנאות בשטח. לא ברור על מה. הייתי בטוח ש׳ייעוד׳ ו׳משפחה׳ הם שני דברים נפרדים. סיפרתי לעצמי שאם רק הן לא היו מפריעות לי למצוא את ה״מה?״, הייתי יכול לחזור בתור אב השנה.
אבל ייעוד זה לא הכל בחיים. והחיפוש אחרי משמעות הוא לא תירוץ לחיות קבוע בעתיד ולהיעדר מחיי משפחה, להתנהג כמו תחת, להפוך לזומבי נטול השמחה והניצוץ שמחלקים חינם בלידה. ובכלל, איך תמצא משהו שאתה לא יודע איך הוא נראה?
איך ייעוד נראה?
שמעתי סיפור על איזה דג. הוא שוחה אל דג מבוגר אחר ואומר, "אני מנסה למצוא את הדבר הזה שהם קוראים לו האוקיינוס." "האוקיינוס?" אומר הדג המבוגר, "זה מה שאתה נמצא בו עכשיו." "זֶה?" אומר הדג הצעיר, "אלה מים. מה שאני רוצה זה האוקיינוס."
— דורותיאה, מתוך הסרט 'נשמה'
כשאני מדמיין איך ייעוד נראה, אני מדמיין מישהו שמקדים את השעון המעורר ומנתר מהמיטה, זורח מאושר לקראת יום חדש של עשייה. אני מדמיין נזיר טיבטי על צלע הר, אולי אפילו מערה, חולט תה מעל מדורה לקראת מדיטציה של יממה שלמה. או אשת עסקים בחליפה, דוהרת לעוד ישיבה שתשנה את פני העולם לטובה, לצידה משתרכים עוזרים אישיים שמתקשים להדביק את הקצב תו״כ כתיבה. אולי אפילו נוסע פלטינום במחלקה ראשונה, עם לפטופ ומוחיטו, מגלגל מיליונים בזמן שיתר הנוסעים נדחקים בחיפוש אחר השורה הנכונה. אני מדמיין מלא דברים, שהם בעיקר חיצוניים, שמכרו לי בפרסומות וסרטים, כי תכלס בינינו – אף פעם לא למדתי איך משמעות מרגישה מבפנים. הנה כמה מיתוסים נפוצים:
ייעוד זו משרה מלאה
פרנץ קפקא עבד בחברת ביטוח בימים וכתב בלילות. מכתבים, סיפורים קצרים, מגירות עמוסות במילים. קפקא מעולם לא התחייב. מבחינתו, היצירות שלו לא היו מספיק טובות. הוא השביע את החבר הכי טוב שלו להשמיד את כל הכתבים שלו לאחר מותו. אז החבר היה חבר ופרסם אותם. הם בספרייה הלאומית בירושלים עכשיו.
יש מצב שאתם יושבים עכשיו בתוך כלוב זהב, עם סיבוס ואופציות וחנייה לקורקינט, וחושבים ״נראה לך שאני יכול להרשות לעצמי לעזוב הכל עכשיו ולפתוח סטודיו באמצע החיים? חלאס נו, תהיו מציאותיים!״. מסתבר שלא חייבים לעזוב הכל, אפשר גם להתמסר לתחביב. המילה ׳חובב׳ (מלטינית amator), פירושה ״אוהב, חבר נאמן או אדם הרודף בלהט אחר מטרה כלשהי״. או פשוט אדם שעושה משהו מתוך אהבה.
אם תשאלו את ד״ר קן רובינסון (׳המקום הנכון׳), אם אתם סובלים בעבודה שלכם, חשוב פי כמה שתמצאו לעצמכם מפלט. תוכלו לפגוש חבר, לצאת להליכה, להתנדב בעמותה. או שנמצא משהו שאנחנו אוהבים לעשות, או שנמצא משהו לאהוב במה שאנחנו עושים! אפשר לעזוב הכל ולמצוא עבודה חדשה. ואפשר לעשות התאמות לעבודה הנוכחית. ואפשר לשאוב משמעות מחוץ לשעות העבודה. הכל תופס, רק שתהיה בעשייה אהבה.
אם זה לא ענק, מה הטעם?
מרווה קולינס עבדה בבית ספר ציבורי בשיקגו כשיתר המורות פתחו עיניים על שיטות הלימוד הלא שגרתיות שלה. ״אין מצב שהתלמידים ככה בתוך זה בלי ענישה״, הן היו מרכלות מאחורי גבה. כשנשבר לה, היא התפטרה ופתחה במטבח שלה בי״ס פרטי לילדי השכונה. ילדים שבלעדיה, היו גומרים ברחוב או במשטרה. היא האמינה בכל אחד מהם כאילו היו ילדיה שלה. גם כשלא שילמו שכר לימוד, גם כשנכשלו בבחינה. שנים היא ניהלה את המוסד המופלא הזה בעוני גמור, הופכת ילדים כושלים לבוגרי מכללה. עד שהופיעה בפרק של ׳60 דקות׳ והכל השתנה. נשיא ארה״ב התקשר עם הצעת עבודה. מרווה סירבה: ״מקומי בכיתה״.
האנשים הכי מרשימים ש״פגשתי״, חיו את הייעוד שלהם לשם ה… ייעוד שלהם. לא כשלב בדרך, לא כמדרגה לתפקיד ניהולי או משכורת יותר שמנה, לא לשם פרסום או הצלחה. כמו גב׳ קולינס, גם אמא תרזה ומריה מונטסורי, עד יומן האחרון לימדו בכיתה. מרווה קולינס לא ניסתה לשנות את העולם. בקושי היה לה כסף להמשיך לעשות מה שהיא עושה. אבל מבחינתה, לא הייתה אופציה אחרת. היא לא ידעה לפעול שלא מתוך אהבה. בגללה אני עושה עכשיו, ממש עכשיו, את מה שאני אוהב. בזכותה אני כותב. בזכותה ובזכות פרנץ קפקא ובזכות ויקטור פרנקל ובזכות כל אותם אנשים שבמקום תירוצים, מצאו דרכים יצירתיות לבטא את עצמם, גם בתנאים הכי קשים.
כשיהיה לי כסף אמצא ייעוד
גם לפול גוגן היה קשה להתחיל. וואלה, לא הלך במכירת ציורים. אז הוא עבד כסוכן השקעות. אבל איך אומר טונה: ״כשאתה מוציא על התחביב קצת יותר מהתקציב; אז הוא לא בדיוק תחביב…״. זה פשוט היה קצת אובססיבי וגאוני שזה פירק לו את המשפחה. אז הוא עבר לדירת שותפים עם וינסנט ואן גוך, והם ציירו מלא ציורים ועלו אחד לשני על העצבים, אז זה החזיק רק חודש וחצי עד שוינסנט חתך לעצמו את האוזן ופול חתך לאיזה קבוצת איים. לגוגן אמנם לא היה שקל על התחת לשלם מזונות, אבל ב-2015 הציור שלו "מתי תינשאי?" (1892) נמכר ב-210 מיליון דולר. לא רע יחסית לסוכן מכירות.
״כל מה שאתה מוכן לעשות בחינם וזה ממלא אותך, זה חלק מה הייעוד שלך״, אומר ד״ר נאדר בוטו. שי אור מוסיף ״עבודה שלא מעניינת אותי אם לא משלמים לי עליה היא עבודה שאני מגיע אליה בשביל לקחת, ולא בשביל לתת״. עבורי, זה היה אחד השיעורים החשובים: ההבנה הכואבת שעד היום, גם כשהייתי בטוח שאני שליח שבא להעביר דברים חשובים, בעצם באופן תת-מודע חיפשתי הכרה, אהבה, תשומת לב, כוח, שליטה, כספים. ולא שאלה דברים רעים, הם פשוט לא המטרה, רק תוצר לוואי כמו שויקטור פרנקלים אומרים.
משמעות החיים
ויקטור פרנקל התכוון לבשר להורים שלו שהוא חותך לאמריקה, בדיוק כשאבא שלו נכנס הביתה וזרק על השולחן אבן שהציל מבית-כנסת שהוחרב. אבן עם הכיתוב ״כבד את אביך ואמך״. ד״ר פרנקל קרע את הטפסים לויזה וחזר למעבדה. הוא לא יודע שבאותו רגע גורלי הוא בעצם קנה לעצמו כרטיס כניסה לגטו, לכיוון אחד בלבד. בזמן שהמוחות הגדולים של דורו, כמו איינשטיין, נמלטו מאירופה למקומות נטולי מגלומן עם שפם שמחרחר מלחמה, פרנקל נאלץ לבחון את התורה שפיתח על בשרו, שאיבד קלוריות בקצב שואה.
וכשחבר לתא באושוויץ שיתף שחלם שבתאריך ספציפי תיגמר המלחמה, פרנקל למד איך אפילו בתנאים הכי מחפירים, ציפייה עתידית מפיחה אפילו בשלד חיים. וכשהגיע היום, והחבר התעורר בתוך אותן חומות, לתוך אותה מציאות נטולת תקווה, הוא חטף מחלה ומת תוך יממה. פרנקל קרא לזה לוגותרפיה. היפנים קוראים לזה ׳איקיגאי׳, קוסטה-ריקנים קוראים לזה ׳פלאן דה וידה׳, היוונים קוראים לזה מֵרַאקִּי (meraki). אצלנו קוראים לזה ״מה שגורם לך לקום בבוקר״. או תשוקה. על רגל אחת, זאת התורה:
״משמעות אינה יכולה להינתן אלא להימצא״
״אדם אינו אמור לשאול מה משמעות חייו, אלא להכיר בכך שהוא עצמו הנשאל… כל אדם נשאל על ידי החיים… חיים שעליו להגיב בקבלת אחריות עליהם. הלוגותרפיה רואה בתכונה זו של קבלת אחריות את עצם מהותו של הקיום האנושי״
אף אחד לא יכול להגיד לך מה הייעוד שלך. צריך לחפש. הקטע שיש דבר כזה ׳לחפש מדי׳. וכשאתה מחפש מדי, כמו לנווט עם פנס בצבא, אתה מראש מגביל את האפשרויות שלך רק למה שנופל בתוך האלומה. עדיף לכבות את האור, לתת לעיניים להתרגל, ולחכות בסבלנות שהשטח יתברר. כשאתה לוקח אחריות, אתה גם קצת מתבגר. כבר לא צריך לזלזל ולהקטין אחרים כדי להרגיש ערך בפנים. פחות משווה ומקנא כשהחבר מהצבא שהקים סטרטאפ שוב מגייס. אתה שחקן ראשי. ואם לא טוב לך, תשנה. ייעוד זה לא אי שם בעתיד, אלא כאן ועכשיו. אתה כבר לא מספר לעצמך ש״יום אחד…״, אלא עושה הכי טוב עם מה שביד. ואם זה אומר להאט, להפחית אחוזי משרה, כדי לפנות מקום לאהבה נושנה, אז ״יש ברירה״.
״משמעות החיים נמצאת בעולם הפיזי, בחוץ״
אני אשכרה הצלחתי לחיות באיזו נקודה בעתיד, אי שם כשאמצא ואגשים, בזמן שמתחת לאף חמקו לי רגעים שלא יחזרו בחיים. למדתי ולמדתי. כמו איזה נזיר במערה בטיבט, ברחתי מעצמי ומאחרים. דמיינתי שאני עושה, אבל לא עשיתי. שנים לא תרמתי כלום לאיש, גם לא לעצמי, רק חלמתי. כן, יש מצב שהתשובות אכן נמצאות כבר בתוכנו, בפנים. אבל משמעות אמיתית מקורה בהתבטאות ובהתמודדות שלנו עם החיצוני. עם אנשים אחרים, הטבע, אתגרי החיים.
״משמעות, בדומה לאושר והצלחה, היא תוצר לוואי״
"אל תכוונו להצלחה – ככל שתכוונו אליה יותר ותהפכו אותה למטרה, כך תפספסו אותה יותר. כי הצלחה, כמו אושר, לא ניתן לרדוף אחריה; היא חייבת להתרחש, וזה קורה רק כאפקט צדדי בלתי מכוון של מסירותו האישית של האדם למטרה גדולה ממנו, או כתוצר לוואי של הכניעה של האדם לאדם אחר מלבדו… אני רוצה שתקשיב למה שמצפונך מצווה עליך לעשות ותמשיך לבצע את זה למיטב ידיעתך. ואז תחיה לראות שבטווח הארוך – ההצלחה תעקוב אחריך בדיוק בגלל ששכחת לחשוב עליה."
או קיי, לקחתי אחריות על החיים׳שלי, הבנתי שהמשמעות שלהם היא לא אני. מה עכשיו? אני חושב שהחלק שהכי קשה לי ליישום, עד היום, זה הקטע הזה של להניח לתוצאות, ופשוט להתמסר לעשייה כלשהי. כלשהי! זה לא חייב להיות משהו גדול. זאת לא חייבת להיות העבודה שלי. זה לא חייב לקרות כל יום. זה לא חייב לשנות את העולם. אף אחד לא חייב לדעת על זה אפילו. זה פשוט צריך לעשות לי, ואולי לעוד מישהו/משהו טוב. זהו.
יצירה, חוויה, גישה לסבל בלתי נמנע.
ג'וב-קראפטינג
דייב מנהל מחלקה בבית חולים. הוא מנתח יומיים בשבוע ופותח את הקליניקה הפרטית רק כשצריך. יש לו בית גדול בפרברים, יאכטה ושלושה ילדים. דייב מסודר. אבל לא מאושר. לפחות לא כל עוד השכנה מכניסה תלוש עם יותר מספרים. רייצ׳ל היא מנקה בבית חולים. היא רק התחילה משמרת, אבל בתדריך האחמ״שית הזכירה חולה חדשה בקומה. היא חייבת לבדוק מה שלומה, לתת גם לה הזדמנות לפריקה. אם תשאלו אותה, הכלי הכי חשוב בעבודה שלה זה הכתף, לא הסחבה. דייב ורייצ׳ל עובדים בבית חולים גדול בארה״ב. בדרכו לחדר הניתוח, דייב פוגש את רייצ׳ל והקפה שלו פוגש את הרצפה. הוא לא אומר סליחה. היא גם לא מצפה. הוא מסנן לעצמו ״טיפשה!״. היא כבר לא שם, אין לה זמן לכעוס, היא בשליחות חשובה.
במחקר הזה, שנערך בבית-חולים בארה״ב ע״י אוניברסיטת ייל, נמצאו כמה מנקות ושרתים שהיו מאושרים יותר ממנהלי מחלקות ורופאים בכירים מסוימים. לאנשי מעמד הפועלים הללו היתה השקפה שונה על עצמם, על התפקיד שלהם, ועל ביה״ח. מבחינתם העבודה האמיתית התחילה כשנגמרו מרכיבי התפקיד הרשמיים. הם פיתחו עם החולים ומשפחותיהם קשרים אישיים, חלקם עדיין מתקשרים בחגים. מנקה אחת ומיוחדת, הייתה מחליפה בין התמונות בקומה, כי ״אולי זה יעורר משהו בחולים״. היא ניקתה קומה של חולים בתרדמת ארוכה. פריצת הדרך של המחקר היא ההבנה שלרובנו יש השפעה מסוימת על איך אנחנו תופסים את עצמנו בתוך העשייה שלנו. השאלה החשובה היא: איך אני יכול לחוות יותר שליחות בעשייה/חיים/משפחה, ופחות להרגיש שזו קריירה (עשייה לצורך רווח עתידי) או עבודה (עשייה מתוך הכרח). אז באתם לעבוד, או באתם לעבודה?
השאלות עצמן
״…תנהג אורך רוח בדברים הלא-פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן… חֲיֵה עכשיו את השאלות. אולי אז תגיע בהדרגה, בלי להרגיש בדבר, באיזה יום רחוק, לחיות את התשובה.״
— ריינר מריה רילקה, ׳מכתבים אל משורר צעיר׳
אני לא בטוח בדיוק איפה בדרך זה קרה. אולי אחרי שהפסקתי לנסות. אבל אחרי תקופה מאוד ארוכה של עוד מאותו הדבר, של אותם כעסים ואותו תסכול ומרמור מאוסים, משהו השתנה. משחת השיניים הפתוחה על השיש כבר פחות מציקה. יותר קל לי לכבוש את הדחף להחזיר כל דבר למקום. הקול הפנימי שלי כבר לא מרעיל אותי ״נגמרו החיים!״ כשאורי בהתקף עצבים.
אני חושב שיותר מהכל, החיפוש הזה היה חיפוש עצמי. ועצם ההתרחשות שלו, עצם הבחירה לצאת אליו – ללא קשר למציאה, לתוצאה, לתשובה – עזרה לי לזוז, לצמוח, לעדכן גרסה. משמעות, ניצוץ, תשוקה – אלו מילים גדולות שמתבטאות בדברים הכי קטנים בחיים. עבורי, אם נוותר על מילון והגדרה, טעם החיים חבוי בכל מה שמביא שמחה ואהבה.
הידעת? כי אני לא.
פאולו קואלו גילה די מוקדם את הייעוד שלו בחיים. זה פשוט לא היה עריכת דין, כמו שרצו ההורים. אז הם אישפזו אותו. מכות החשמל שחטף בביה״ח הפסיכיאטרי בגיל 17 לא הרחיקו אותו מהייעוד, רק מההורים שלו. הוא עבד בעיתון, בתיאטרון, הקים להקת רוק וארגון אנרכיסטי שבא ברע לדיקטטורים הברזילאים בשלטון. אז הם עצרו אותו. גם כאן, עינויים וכמעט עונש-מוות לא עצרו אותו.
בגיל 41 הוא כתב את ׳האלכימאי׳. אחרי 900 עותקים, המו״ל שלו ראה שזה לא מתרומם אז הוא הפסיק להדפיס אותו. אז פאולו מצא מו״ל גדול יותר. ונכנס לספר השיאים של גינס בקטגוריה ׳מכירות של סופרים ברזילאים שלא מוותרים עם חשש למחלת-נפש ורקע פלילי ששרדו מכות חשמל ועינויים והורים פולנים׳.
