הבלוג הזה נפתח בסניף סטארבקס שבור, מחוץ לשדה התעופה במיאמי. אני ולאלי אשתי היינו הומלסים. חיכיתי שמונה חודשים לאישור עבודה, מובטל. הייתי מסיע אותה בניסאן שעלתה לי $3,000 ועשתה רעשים מטרידים מהמנוע למשמרת בוקר כשעדיין חושך, כדי שהיא תשמור על מטוסים של אל על שלא יברחו. היא גאונה והיא עשתה את זה רק בשבילי. בשבילנו. כדי שתהיה לנו ויזה ואישור עבודה. היא הייתה בחודש שמיני.
הבלוג הזה התחיל בקטע של ״תראו איזה גבר אני הגשמתי חלום ועכשיו אני אלמד גם אותך שזה אפשרי!״. הייתי מזמין קפה קטן שבאמריקה זה גדול והופך את החיים שלי למילים. רציתי לשתף אחרים ולהסביר שחלומות זה לא תמיד וורוד-עננים. בסוף הייתי משתין, סוגר את הלפטופ וחוזר לאסוף את לאלי. היא הייתה שואלת ״איך היה היום שלך?״ ואני הייתי עונה בציניות ״אל תשאלי, כבשתי את העולם!״, מזלזל קצת בעצמי.
אחרי כמה פוסטים חזרתי להטיס מטוסים. אורי נולדה. הקורונה פרצה. הרבה קרה.
תמיד הרגשתי יותר בנוח בחברת מילים מאשר מטוסים, אבל הייתי צריך עדיין להוכיח משהו, אז התעלמתי.
ועד היום, לא חשוב כמה גבוה הגעתי, עדיין יש את התחושה הזו בבטן שבועטת: יש עוד משהו חשוב שלא אמרתי.
שאלות?
אני פה… 👈