אני ואורי היינו ברדודים של חוף מציצים כשמציל שרירי עם שיזוף עקף אותנו משמאל בטיל, חותך את הגלים, כשמקדימה יושבת לו על החסקה בלונדינית בביקיני ורוד-משולשים. כשהוא חתר זה הבליט לו את התלת-ראשי והריבועים, כשהיא נפנפה את השיער ברוח רקדו לה המשולשים. הסתכלתי עליו, הסתכלתי עליה, הסתכלתי על אורי שבדיוק עשתה מבט של אני-עושה-פיפי-עכשיו. חשבתי כמה אבא בעולם הזה צריך להיות סגור על הגבריות שלו כדי לעמוד פה בעשר בבוקר עם ילדה בת שבע מפהק על שתיים קפה עם שיזוף של טי שירט לבן-סיד בלי טיפת שערות בחזה, ולהרגיש טוב עם עצמו. הלוואי שהייתי סגור על זה.
הכל התחיל כשאחותי התאומה נולדה. כנראה שהייתה תחרות תוך-רחמית והפסדתי בלי להבין ומאז המבט של אבא שלי שידר בלי מילים ״למה אתה לא יכול להיות כמו אחותך קצת יותר…גברי?״ (ואולי זה הייתי רק אני). הוא היה חוזר ממילואים ומוריד את המדים ושם את הפגיון מהתעלה במגירה ליד המיטה ומרשה לי להוציא אותו מהנרתיק המשומן עם הריח של גופות-של-מִצְרִים וזה היה אידיאל גברי בלתי אפשרי שבשאר החיים דחף אותי ללמוד ולעבוד קשה כי לחננות רזים שאמא שלהם מְלַוָּוה אותם לבי״ס וחותכת להם את השניצלים יותר קל עם הצלחה וציונים מאשר להתחיל עם בנות ולריב עם בנים.
האמת שנמשכתי לספרים ומדורי עיצוב-פנים יותר מכדורגל ורכבים. אבל כשאתה לומד במקיף ד׳ בבאר שבע, אתה לא יכול פשוט להגיע בבוקר, לדלג מעל הערסים במחששה בתקווה שלא יפנו אליך ובמקום מילים יצא לך בתחתונים, ולספר לחבר׳ה ״אתמול ראיתי בילי אליוט איזה סרט מדהים!״. זה יגמר כמו בחנייה כשכמה ערסים נשענים לך על הרכב ואתה מבקש מהם לזוז, או יותר חָמוּר – פשוט לוחץ על האזעקה שזה בעצם ללחוץ עליהם ולך תדע כמה הם חטפו הבוקר ואם בכלל תצא מזה בחיים. אין ברירה – אם אני רוצה לשרוד – צריך להעמיד פנים.
מאז ועד היום אני עם פיצול-גבריות. הצטרפתי לחרם על אביחי כי פחדתי להיות הבא בתור שמחרימים. קפצתי מהגשר באילת רק כי הקדימו אותי שתי ילדות שישר עלו וקפצו אחרי שעמדתי שם עשרים דקות. הזמנתי חשפניות למסיבת רווקים של דגן למרות שזה הרגיש מעוות. קניתי ארגז כלים גדול, כי אתם יודעים מה אומרים על גברים עם ארגז קטן. עשיתי סדנת יער של כמה ימים כי רציתי להדליק אש עם אבנים, לפרק גוש חרא ביד ולהגיד בביטחון: ״צבי מיוחם, נע צפון-מזרח, חירבן לפני שלושה ימים״.
דמיינתי שיהיה לי בן ונוריד אחד לשני כאפות במקום להרגיש רגשות ונטייל בשטח ימים שלמים ונדליק באוהל פלוצים ונעשה ביחד את האנאפורנה עם חברים.
אבל אז אורי נולדה. ואילצה אותי להפסיק להעמיד פנים. כי מהרגע הראשון שהיא החזיקה לי את האצבע עם כף יד מזערית, לא הצלחתי להגיע אליה בלי להוריד הגנות, בלי הצדדים הנשיים שיוצרים קשר אבא-ובת שאולי יחזיק חיים שלמים.
היא קופצת עלי עכשיו כי דגל אדום והגיעו גלים מפחידים. אני אוסף אותה אלי והיא מחבקת חזק, מהבהלה בורח לה פוק ואנחנו נקרעים מצחוק. החסקה ברקע כבר פחות מהותי. ובדרך מוזרה אבל טבעית, זה גורם לי להרגיש הכי גבר בעולם.