להיות אמריקאי ישראלי

להיות אמריקאי ישראלי. לשכור דירת 3 חדרים בבניין עם שומר, חד״כ, סאונה, 2 בריכות וג׳קוזי, במחיר של דירת חדר בת״א. לקנות רכב בן שנתיים באיביי כולל משלוח, במחיר של פיאט אונו 97׳. להזמין חבילות מאמזון רק כדי לוודא שהן באמת מגיעות תוך יומיים. לקנות אייפון חדש ולהיטרף שסירי עדיין לא מבינה את המבטא שלך, דווקא שהרגשת שהאנגלית שלך השתפרה. לעוף על החבר׳ה שיש לך נטפליקס. להתבאס שזה הגיע לארץ. להשיג יוזר למאקו בחינם מחבר של דוד של גיס מניו יורק. לקנות ב״ליסינג״ מוולמארט ולהחזיר תוך 90 יום. להבין ש״הישראלי המכוער״ זה גם קצת אתה.

להיות אמריקאי ישראלי. כשאמא שלך מתקשרת אליך למיאמי לבדוק שלא נהרגת בפיגוע בלוס-אנג'לס. להתחיל תמים ולחשוב שכאן באמת כל ישראל ערֶבים זה לזה כמו פעם. להבין אחרי שבוע שלא. להכיר אחרי שבועיים חבר לחיים ושוב להאמין שאולי כן. לארגן ארוחת שישי פלוס קידוש רק כדי להרגיש סופ״ש. לשכנע את עצמך שזה מרגיש כמו בבית, אבל עמוק בלב לתהות אם האורחים כאן בגללך או סתם כי הבדידות הורגת. ללמוד על בשרך שרפואה כאן זה רק ביזנס. ללכת למיון עם ביטוח מטיילים של הראל, לקבל חשבון של $7,000 ולהרגיש שהאחות ציפתה שתשאיר 18% טיפ.

להיות אמריקאי ישראלי. כשהמרחב הפרטי שלך גדל פלאים מ-3 מ״מ ל-3 מטר. שאנשים אשכרה מתנצלים אם הם חודרים אליו. לישון כמו תינוק בלילה מתוך ידיעה שיותר לא יעקפו אותך בתור עם ״רק שאלה״, שלא יצפרו לך ברמזור עוד לפני שהאור התחלף. לשכוח איך אומרים מילה בעברית, לתרגם בראש מאנגלית ולקבל משהו מוזר כמו גוגל טרנסלייט. לחשוד שמהצד זה נשמע פלצני. לפנות ימינה באדום ולהרגיש שעשית משהו לא בסדר. לפחד לעשות פיפי בצד הדרך. בכל זאת לעשות כשדחוף כי ״מי יתפוס אותי״. לשים ידיים על ההגה כששוטר עוצר אותך כי ככה עושים בסרטים. להתחיל לשתות קפה בינוני בסטארבאקס רק כי הם בכל פינה. להיגעל מהדונאטס בדאנקן ועדיין לנשנש קצת כי זה מזכיר חנוכה.

להיות אמריקאי ישראלי. לחיות כאן מספיק זמן כדי להבין שמה שרואים משם זה בדיוק מה שרואים מכאן. לשבת עם חברים על קפה נח׳לה ועוגיות עבאדי תו״כ פרק של ׳משחקי השף׳, לקבוע להופעה של שחר חסון בסיאטל, ועדיין להתלהב שאין כמו באמריקה. להבין כמה אתה רחוק רק כשאשתך נאלצת להחליף אלטרנטור תקול ברכב בעצמה. כשאמא שלה מפספסת את רגע האמת בחדר לידה כי הקדמנו. להפסיד חתונה של חבר כמו אח. לשמוע שאבא מאושפז בדיעבד ״כי לא רצינו להדאיג אותך״. לעבוד בחגים שלהם כי הם לא שלנו. להרגיש שאתה לא לבד בחגים שלנו, כי כאן כולם לבד כל הזמן.

להיות אמריקאי ישראלי. כשפקיד המכס בארץ מסתכל עליך כמו מבריח אייפונים במשרה מלאה. כשפקיד המכס בארה״ב מסתכל עליך כמו פעיל דאעש. להיות מוזמן לחתונה אמריקאית ולא לדעת איך להתנהג או כמה לשים, אם בכלל. לקוות עד הדקה האחרונה שהדיג׳יי ישים כבר עומר אדם שיעיף ת׳קהל ויציל את האווירה. כששיר של שלמה ארצי מספיק כדי לפעור בך בור של געגועים עד שכבר נשבר ממקדונלד׳ס, מוולמארט, מטראמפ, מהניאגרה שחייבת תמיכה נפשית כדי לרדת עד הסוף, מלהדליק מנורות עם הכפתור הסיבובי המפגר הזה. עד ש׳בין אריזונה לנס ציונה׳ כבר לא נראה כמו סתם ניסיון נואש של חיים הכט להחזיר את הנכד שלו הביתה.

להיות אמריקאי ישראלי. כשערוץ מזג האוויר מעביר תחושה שצריך לרוץ לממ״ד. לקנא באמריקאים שבכלל לא צריכים ממ״ד. להתפעל איזה כבוד הם נותנים לחיילים. לעכל שרובם לא יודעים בכלל איך זה מרגיש. לעמוד חנוק לשירת התקווה בטקס יום הזיכרון, לכעוס בלב על אלה ששרים את גרסת הכדורגל, ולהתפרק מרוב געגועים. לחיים לא פחות מהמתים. לשמוע בחדשות שקצין צה״ל נפגע בעזה וישר להיכנס לקבוצת וואטסאפ של המילואים, כאילו שיש לך איך לעזור. לרצות להישאר ולעזוב גם יחד. לדעת שאפילו שכולם דוחפים ״תישאר״, ש״חרא בארץ״, שכאן ״מגשימים ת׳חלום״, שלמרות הנוחות, הקלות, המרחב, הנימוסים, אתה אף פעם לא תהיה שייך. שמשהו מאד בסיסי שקשה לך להסביר חסר. שלא משנה כמה תנסה להפוך את אמריקה לישראל-לייט, זה לעולם לא יהיה בית.