חיכינו 3 שנים אז אפשר להבין את מפלס ההתרגשות ברגע היציאה מבית החולים. 9 חודשים של דגירה, הכנות, קניות, בקעו בשיא שנמשך 15 שעות. נציגת ביה״ח ליוותה את לאלי על כיסא גלגלים, כולל שמיכת הסקביאס שתמיד דוחפים בסרטים אחרי אסון טבע סלש לידה. לאלי, בתפקיד האמא המערסלת. אורי, בתפקיד הרך הנולד. אני, בתפקיד נהג אובר בשעות הפנאי שעתידות להיעלם כליל.

הכל הרגיש כמו חלום שהתגשם, עד ששמתי את הדבר השברירי והפיצפון הזה בכיסא הבטיחות, מבין תו״כ ניסיון שאני לא באמת יודע איך חוגרים אותה. מאחורי מצטבר תור של רכבים צופרים בתרבותיות, כי מיאמי זה ישראל, אורי מתחילה לצרוח כי לאן נעלם הרחם, אני ולאלי עומדים חסרי אונים בפעם הראשונה כהורים כי להכין שיעורי בית זה האובייס. אני עומד מחוץ לרכב ורוכן פנימה, חצי גוף עליון רטוב מזיעה, חצי תחתון מגשם, נלחם בחושך עם רצועות שעלו לי $550, מתחיל להרגיש את הלחות והעצבים עולים לי לראש.

לפעמים האור בקצה המנהרה הוא רכבת

צ׳ארלס ברקלי

כל הורה שפגשתי בתשעת החודשים האחרונים הדליק אותי כשסינן ״תהנה מהזמן הזה״ או ״תישן כמה שיותר״. זה לא באמת עובד ככה אז לְמָה? זה כמו שאומרים לזוגות מתקשים (להיכנס להריון) ״הכי חשוב להיות רגועים״ ורק עוד יותר מלחיצים. אבל בחיי, הפעם החיים לא חיכו אפילו שנייה לפני שהתהפכו עלינו במכה. בן רגע הכל הפך נוזלי – הציצי, הקקי, שעות השינה – תוך 24 שעות אתה כבר עם תינוקת על הכתף, ביד אחת עושה גרעפס, ביד השניה מחמם בקבוק חלב אם ואפילו טועם, כי הסקרנות הורגת וכל גבר הוא קצת חתול.

המבוכה הופכת לשגרה. לפלייליסט המלצות ביוטיוב פתאום מתפלקת איזה פיטמה מסרטון הנקה. כשכבר לא ברור מהיכן בוקעים נאדים וגם לא ממש אכפת. לארח חברים כשעל השולחן מפוזרים בטבעיות פירות, ויטמין די, פיצוחים ומשאבת חלב ב-USB. אתה תופס אותה מחוברת 24/7 לקבוצת פייסבוק ״מניקות מעניקות״. ואז את עצמך מתופף על ההגה עוזי חיטמן שר ״יש לנו תיש״, איך שהן יוצאות מהרכב אתה מגביר לווליום שמעיף את התקרה, רק להרגיש שוב רווק בדיוק ל-10 דק׳ עד שתתגעגע ותאסוף אותן בחזרה.

אתה מתרגל לחיות את החיים בהפוגות. לצחצח שיניים לסירוגין, לאכול כשיוצא, להתקלח בשמחות. יש ימים שאתה בטוח שאתה הכי מסכן/גיבור בעולם, שאם רק הייתה אולימפיאדת הורים, היית זוכה במדליית זהב בענפים ׳תפיסת מוצץ למרחקים קצרים׳, ׳הדיפת חיתול ברזל׳ ו׳הרדמה לגובה באמצעות כדור פִיזְיוֹ׳. אתה מוצא עצמך מהצד השני של התינוק הצווח במטוס, יודע בדיוק איך כל הקבינה מקללת אותך, בדיוק כמו שאתה קיללת עד לפני שנייה. אתה מהנהן בידיעה שקרית כשאשתך ״רק מוודאת״ שאתה זוכר שלא נותנים דבש לתינוקות עד גיל שנה, המום מהעובדה שהסמיכו אותך לאבא אחרי קורס מגוחך של ״הכנה ללידה״.

שדה הקרב הוא ממלכת אי הוודאות

סון צו

ודווקא כשנדמה לך שהצלחת להתאפס על החיים שלך במהלך היום, מגיע הלילה ומפוצץ את ״הבלון של אלון״. זה מתחיל בחזרה מהעבודה עם ההודעה ״תיכנס בשקט היא ישנה״. ולמרות שהשתדלת, דרכת על 2 טיטולים, ברווז וצפצפה. אתה חוטף מאשתך שנמצאת בעיצומה של הרדמה, סימני ידיים שמעלים לך פלאשבקים רעים מהצבא. היא התכוונה ״תכין לה בקבוק 90 מ״ל, תעלה מעלה במזגן ותזרוק את הזבל״. אתה הבנת ״אנחנו הולכים לאָגֵף מצפון, ״בנדה״ אתה פותח זיג ימני, המפקד מדלג״. החיים שלך נראים כמו שבירת שמירה מוזרה עם 10 דקות שינה כל שעה עגולה, ביניהן תרגולת מעצור ראשון ׳כמעט ופלט׳, מעצור שני ׳מגבון בהזנה כפולה׳, מעצור שלישי ׳פטמה שדלפה׳.

אבל אולי יותר מהכל, מושפעת מערכת היחסים. לשאול אותה בלי טיפת סקס אפיל ״ערה?״. להודות לה על אתמול בלילה כי היא נתנה לך לישון. כשהיא מעבירה לך הנחיות בעקיפין תו״כ דיבור לקטנה. כמה קל לריב מתוך עייפות. כמה מפחיד הסיכון הזה שתהפכו מאוהבים לסתם עוד זוג הורים-עם-ילדים. ואז אתה נזכר בהריון, בלידה, בכמה עוצמה גלומה באשה אחת שכולה אהבה. אתה מסתכל עליה מהצד בהערצה, יודע שמזמן כבר היית קורס במקומה.

גם אם מתחילים בשלהי שנות ה-30, עם אוסף אחיינים וחברים עם ילדים, גם אם מרגישים שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, זה בא לך בבום ישר לפנים. אתה מתחיל לכעוס על דורות של הורים שחייכו בצביעות ואמרו ״זה מדהים״, ששכחו לציין כמה פרטים חשובים, שכנראה לא עברו צנזורה להורים עתידיים. אם רק היינו יודעים. אם רק היו מספרים. שלהחזיר מתנות זה מקצוע. שלאגן יש רצפה. שיש דבר כזה חלב אחורי וקדמי וזה איכשהו קשור לכמה היא ישנה. ש״קפיצת גדילה״ מסבירה כל בעיה, ואם זה לא עובר קח יועצת הנקה/שינה/תזונה. שלקרוא לצעצוע ״התפתחותי״ זה רק שיטה להעלות מחירים, והרבה יותר זול לשנורר את ההורים

ואולי בעצם עדיף בדיוק ככה, כי לכל דבר בעולם זמן ומקום, וגשרים נועדו להיחצות ברגע הנכון. אז מה אם הורות זה קצת כמו חיתול, סופגים ערימות חרא בלי שום תגמול, כי מספיק חיבוק אחד שלה או צחוק מתגלגל כדי שהלב יתפוצץ והשאר ייעלם. אז אם בסוף היום הם עדיין מחייכים ונושמים, כנראה שאנחנו בסדר למרות הקשיים. ואת מי מעניין זמן פנוי או שעות שינה, אם אני לא מסוגל לדמיין את החיים בלעדיה?