״זה רק פחד!״. התלוש, הליסינג, הבונוסים – לא עוזרים. בבוקר זה בגב, בצהריים זה בבטן, בערב זה בסרעפת. וזו לא ה-PH או הגיל או הצרבת. אתם יודעים מה אתם רוצים. גם אם אתם לא מודעים. הרי זה מה שרציתם כל השנים. דרושה הרפתקה. אבל מה עכשיו, ואיך עוזבים,  ואיפה מתחילים, ומה אומרים, ו… פאק איט, החיים קצרים מכדי לטוס בצד של הנוסעים. 

״זה רק פחד!״. ואז חבר או הזדמנות דוחפים, והופ – אתם עושים את זה וממריאים. ולרגע רומנטי קט, העולם עוצר מלכת ואתם פשוט מאושרים. לפחות לכמה רגעים. וכל השאר – הליכה בפארק שעשועים. והנה אתם, בצד השני של האטלנטי, עם כל החסכונות בכיסים, עם ארשת של מגלי ארצות מנוסים, הרחקתם לכת רק כדי לגלות שכדי להתקדם בדרכים, אנשים אשכרה צועדים. ובין המרצפות, במקום רוֹבָּה יש אתגרים. וכמו כל ההתחלות החדשות – זה קשה ורחוק יותר ממה שרואים בפוסטים של אחרים. ואחרי שמיכל הדלק ״חדש-ומסעיר״ אזל, הכסף התפזר, האופק נִבְצָר – אתם עומדים שם לבדכם, רק אתם והשדים, אלו שברחתם מהם כל החיים.

״זה רק פחד!״. ואחרי שכמה חַתְחַתִּים לימדו אתכם שאנשים משתנים מבפנים, ולא ממרדף אחרי חלומות הזויים, אתם סוף סוף משחררים ונותנים לרגשות לזרום כמו סכרים פרוצים. וגב׳ פרופורציות ומר תזמון נפגשים ומחזירים לחוף מבטחים. וסוף סוף ההכנסות שוב מכסות על התשלומים. לעזאזל, קצת עצמאות לא תזיק לקראת גיל 40. ולמרות שהדרך רק מתחילה, והגבינה זזה, והסטטיסטיקה השתגעה – אתם לומדים פשוט לצעוד בדרך, בלי לחכות לעוד לייק או טפיחה.

לא המבקר חשוב, וגם לא מי שמצביע על מעידתם של חזקים או על האופן שבו היו צריכים לפעול. השבח מגיע לאנשים הנאבקים בזירה, שפניהם מכוסים באבק, יזע ודם; ששואפים כל הזמן, שטועים שוב ושוב. מפני שאין מאמץ בלי טעויות; לאלה שמנסים, שמתלהבים, שמקדישים עצמם למען מטרה ראויה; אלה שבמקרה הטוב מצליחים ובמקרה הגרוע נכשלים – אך לפחות עושים זאת בשעה שהעזו וניסו, כך שמקומם לעולם לא יהיה לצד הנשמות הקרות ומוגות הלב שלא ידעו מעולם ניצחון או הפסד.

תאודור רוזוולט ~ מתוך נאומו בסורבון, צרפת 1910