כל ה׳זוריק׳ שמעו את הכיפים החזקים שלנו. כיפים של חברים שהם אחים, שעברו חרא דומה ורק יחד הם מרגישים מובנים. התחבקנו שעה, חיבוקים אמיתיים כאלה, ארוכים, לא כמו של שחקני NBA, חיבוקים שנותנים לך תחושה שהגעת, שאפשר רגע לנוח לכמה שניות. דייב שלף מהתיק איזה בקבוקון טבסקו מוגזם ובלתי אכיל שהביא לנו מתנה מפנמה. סיימון סיפר על לו״ז הטיסות העמוס שלו באל על, בנימה של הודיה של מפוטר-קורונה. הסתכלתי עליהם בנוסטלגיה ולרגע הרגשתי כאילו שאנחנו שוב בפורט-פירס, פלורידה. שלושה דורות בשולחן אחד: דייב חניך שלי, אני חניך של סיימון.
הזמנתי קפה. סיימון רצה גם והוסיף ״חזק״. דייב שאל את המלצרית כהרגלו אם יש משהו חריף, במבטא ההונגרי שלו, שתמיד מרגיש כאילו המילים מאחרות לבוא ואז משלימות את הפער מהר מדי, כמו הודעה קולית שלא ״ירדה״ במלואה. הוא השלים לנו את החסר מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, כשהוא עוד עשה bush flying באפריקה. ״פנמה מדהימה אבל קשה! הבוס חרא, הכסף לא משהו, והקפטן שהוא אחלה גבר עוזב. הוא מנסה לסדר לי גם עבודה, אבל אני רוצה לחזור לאמריקה, נשבר הזין״. מדהים שגם כשהוא מקלל, הוא עדיין עם החיוך הזה שלו שכולו לב, חיוך של ילד הרפתקן שעזב מאחור אמא גרושה ואבא לא מעורב ועלה כחייל בודד לשרת בצבא.
סיימון שאל אותו אם הוא ראה שאל על מגייסים. ואז הסתובב אלי ותקע בי מבט חודרני: ״נו, הגשת? למה אתה מחכה אחי? אתה נכנס קל, אחרי הפעם ההיא״.
הפעם ההיא
ב-2018 התמיינתי לאל על. הייתי קצין-ראשון צעיר בחברת תעופה בארה״ב, עם 1,800 שעות טיסה וכלום להפסיד. טסתי פעמיים לארץ במיוחד להשתתף בשלושה שלבים:
- ראיון פסיכולוג ומבחנים פסיכוטכניים,
- דינמיקה קבוצתית,
- פאנל מול וועדה (לא היה סימולטור באותה שנה).
בסרט שחייתי בו אז, זה היה השלב הסופי בו הגיבור חוזר הביתה מנצח לתשואות הקהל. היעד בשבילו יצאתי לכל המסע הזה, המסמר האחרון בארון ה״אתם לא תגידו לי מה אפשרי ומה לא״.
השלב מורט העצבים ביותר היה דווקא אחרי שהמיונים הסתיימו בכלל. ההמתנה לתשובות, לרענן כל שנייה את האינבוקס במייל, לגשש עם חברים מבפנים. ואז מגיע יום גורלי כזה, שאני פותח את הווטסאפ ל-120 הודעות בסגנון של: ״נו, קיבלתם תשובות??״. ביד רועדת פתחתי ג׳ימייל. זה הולך להיות כן או לא? כמה רציתי שזה יהיה כן.
״עם תום תהליך המיון לקורס הכשרה והסמכה לטייסי תובלה אזרחית בחברת אל על, הרינו להודיעך כי נבחרת לשמש עתודה לאחד הקורסים שאמורים להיפתח בשנת 2019…״
נו באמאשלכם! מה זה אומר? זה כן או לא? בראש שלי היו רק שני תרחישים: ׳לא׳ ו׳כן׳. לא הייתי מוכן ל׳יתכן׳.לקח לי כמה ימים להתרומם, להבין שזה לא רק ׳לא׳, וזה גם קצת ׳כן׳. שאם אני באמת רוצה את זה, כדאי להתחיל להתכונן.
רת״א שלום,
התכנית היתה כזאת:
- ללמוד תו״כ עבודה עם שירגל ולטוס פעם בחודש לארץ, לעשות מבחן אחד-שניים, עד שאסיים את כל התאוריות.
- לבקש מ-SkyWest (החברה שעבתי בה) לאפשר לבוחן של רת״א לבצע צ׳קרייד הסבה כחלק מהרענון השנתי בחברה.
- לעשות את כל החרא הזה במקביל ובשיתוף עם חבר, כדי לחלוק סימולטור ובעיקר לחלוק עלויות.
אבל אז נכשלתי במבחן תכנון טיסה. ולא הצלחתי למצוא מורים פרטיים לרמת ATPL שיעזרו לי במבחן החוזר. ו-SkyWest לא אישרו כניסה של בוחן ישראלי שיעשה צ׳קרייד משלו במקום הרענון השנתי. והחבר לא סיים מבחני תאוריה בזמן. ואז פרצה הקורונה. ורת״א הפסיקו לשלוח בוחנים…
ועד שזה חזר להיות רלוונטי, כבר הייתי במקום אחר בחיים.
אה, וגם פג תוקפם של המבחנים.
לא חבל? אחרי כל מה שהשקעת?
…סיימון המשיך להתעקש: ״נו, הגשת? למה אתה מחכה אחי? אתה נכנס קל, אחרי הפעם ההיא!״ ודפק לי מבט.
אני מכיר את המבט הזה. מכיר אותו טוב.
זה אותו מבט שהיה להורים שלי בעיניים כשאמרתי שאני עוזב את הצבא. ״לא חבל? אחרי כל מה שהשקעת? תראה כמה רחוק הגעת! אתה משאיר הרבה כסף על השולחן!״.
זה אותו מבט שהיה לחבר׳ה בלימודים כשאמרתי שאני עוזב את התואר. ״לא חבל? אחרי כל מה שהשקעת? אז אל תהיה רואה-חשבון, אבל לפחות תסיים את שנת ההשלמה ואת ההתמחות. שתהיה לך ביד תעודה״.
מבט שחציו דאגה כנה וחציו חרדה לא מודעת, שכבשה תועה אחת תמוטט עולם של עדר שלם. מבט שאומר בלי להגיד: ״אני צריך שתהיה כמוני, אחרת מה זה אומר?״.
הזכרתי לו שאין לי רישיון ישראלי. והוספתי ״גם ככה עוד שניה כל התאוריות שלי פג תוקף אחי״. זה לא שכנע אותו. גם כשהסברתי שכבר האריכו לי פעמיים, אם מחשיבים את החצי שנה הארכה שפירגנו לכולם בגלל הקורונה. אני החניך הראשון שלו, הוא רוצה בטובתי.
״מה אתה גנוב?! דבר איתם, שלח מייל לראש המדור, אני אתן לך את הפרטים. לך למשרדים שלהם תהפוך שולחן! אתה רק צריך עוד כמה חודשים! לא חבל אחי? אחרי כל מה שהשקעת?״.
איך אני מסביר עכשיו לשני הטייסים הכי טייסים שאני מכיר,
לסיימון — שהפך עולמות כדי להשתמש בכספי הירושה של סבתא שלו ללמוד טיסה, ולא תואר באוניברסיטה כמו שהיא אולי התכוונה. שהפך שולחנות ב׳אביאטור׳ כדי שיקבלו אותו עם רישיון מסחרי למרות שזה לא כלכלי להם ונגד החוקים. שהיה החלוץ שפרץ את הדרך ל-SkyWest לכל הישראלים אחריו, זה שעד אליו היו חוזרים לארץ עם 1,000 שעות כמדריכי טיסה מובטלים;
לדייב — שבגיל שאנשים עושים רישיון לרכב עשה רישיון על דאון, שהולך מוזר אבל עף נפלא, שהיה החניך הכי סטיקר שהיה לי אי פעם, שכל טיסה מחדש גרם לי לקנא שאני לא כמוהו ״טייס מלידה״;
איך להעביר במילים את מה שרק לאחרונה אני מתחיל להסכים לראות? שיש מצב שחברות תעופה זה בכלל לא בשבילי. שטוב לי ככה, בנישה הקטנה שלי, עם מספיק זמן למשפחה, לכתיבה, לספרים שלי.
ולמה בכלל כזה קריטי לי מה אחרים חושבים? הרי כבר החלטתי עמוק בפנים.
אז רק אמרתי: ״אני לא אגיש השנה אחי״.
