נעימת המתנה הסיטה את מבטי לדגם המטוס על השידה. עלו בי כל הפריטים עם הלוגו של ׳אל על׳ שמסתובבים אצלנו בבית, כיאה למשפחה של דיילים-טייסים: סיכה למדים, תיק גלח״ץ, טי-שירט-פיג׳מה, כיפה, הגדה לפסח, רצועה לתג, כובע מצחייה. והפוסט ״מאפס ל׳אל על׳ בשש שנים״ התחיל להיכתב לי בראש מעצמו, לקרום עור ומילים. ואז, בבת אחת, רואת החשבון מהצד השני של השיחה דקרה את הבועה – ״$11,567 זה מה שתהיה חייב למס הכנסה. וזה יקח לפחות חודשיים-שלושה!״ (ואני עוד משלם לה על זה שכר טרחה). ידעתי שאני הולך לחטוף מכה. תיארתי שצריך עוד הלוואה. הבנתי כבר שזה יעכב הכל: חזרה לארץ, הסבות, אישור עבודה. אבל לא שיערתי שאני הולך להיפרד מחמש ספרות שאין לי רק בשביל עוד שעות טיסה. ״לא מתעסקים עם ה-IRS״ אומרת האִימְרָה. ואצל הדוד סאם, אם אתה דופק את עצמך בירוקרטית, זו לגמרי בעיה שלך. אבל לא עוצרים סוסים רק כי השלגים מפשירים. הדפסתי-חתמתי-שלחתי. עכשיו מחכים. וואו כמה שהיינו תמימים. חשבנו שראינו כבר הכל אם עברנו את 2020.

המציאות היא רק אשליה, אבל זו אשליה עיקשת במיוחד

אלברט איינשטיין

צרות של טייסים

לפני שלוש שנים פתחתי בלוג בתור עאלק ״זה שהגשים״. ותכל׳ס, למשך כמה חודשים, החיים היו ממש ממש יפים. ׳אמריקה׳ כמו שאומרים. סוף סוף שנינו עובדים, הכסף מספיק, אורי בגן מדהים. העפתי פוסטים, התחלתי הסבות, רגל אחת ב׳אל על׳. לפחות לכמה שעות. עברנו לדירה בבניין מהסרטים, בריכה, חדר-כושר, אפילו חללי עבודה אישיים. אבל אז איפשהו במזרח עטלף נישק חזיר וטרף את הקלפים. והחיים/היקום/אלוהים, זימנו לי את אותו שיעור נושן: אושר לא תלוי על איזה שנדליר בלובי מעוצב ממגזין מושתן. והנה, שוב, הנבואה של לאלי הגאונה: ״עד שלא תלמד לשמוח בירידה, העליות שלך ימשיכו לבוא ברע״.

אתם מבינים, אני בסך הכל בחור די מרובע. חובב מסגרות. לועס ביסלי בזוגות. תמיד קורא הוראות הפעלה. אף פעם לא הברקתי ״מחוץ לקופסה״. והנה, כמעט במודע, החלטתי להיכנס לטבע שלי בצורה: החלפתי יציבות באי וודאות. ביטחון בתכנית-חֹמֶשׁ-לאידוי-חיסכון. חברים ומשפחה דחיתי ״רק עד לעבודה הבאה״. כי היי בוא׳נה חכו רק שנייה, אני חייב להוכיח, עוד אשוב בגבורה. מצליח, עשיר, מאושר. בתקווה. או לפחות עם תחתון מקטיפה אדומה. אבל לגוף-נפש שלי הייתה תכנית קצת שונה. וכשאתה מסרב להקשיב לתוך-תּוֹכְךָ, אתה מרגיש את ההתנגדות ממש על בשרך. גב-תחתון, מפרק כף היד, פריחה. והמשקל? יש אנשים שעם השנים משמינים לתוך טבעות נישואים, אני רזיתי בתוכה. ואיכשהו, עדיין, סירבתי לראות. להקשיב. אל תעצרו אותי. אני בדרך לפסגה.

אושר לא צומח על העצים

״תביע משאלה״ היא ביקשה בחיבה, מגישה לי ריס במתנה. עצמתי עיניים, לקחתי שאיפה, עוצם עיניים רק כדי לגנוב עוד שנייה. ואגב נשיפה גברית מהמוגזמות, הרגשתי איך חוסר המיקוד שלי גורם להפרעה ב׳לשכת-מגשימי-המשאלות׳. בו זמנית קפצו לי לראש ולשפה תמונות של תינוק, שביל, עמותה. ולשבריר שנייה, הרגשתי איך הם מבלבלים ומכשילים את טוהר הכוונה. ״מה איחלת לעצמך?״ היא שאלה בלי הכנה. ואני, נתפס במערומיו, מגמגם משהו על בריאות ופרנסה, כמו איזה גרושה בהפרשת חלה. אין לי ספק שהיא ידעה. הרי אני הספר הפתוח האישי שלה כבר כמעט 13 שנה.

וכשפתחתי את הבלוג והלב, ושאלתי ״למה אני פאקינג לא מאושר?״, והתיימרתי לכתוב מתוך ידיעה, לא ידעתי שאני בכלל שואל את השאלה הלא נכונה. ורכבת ההרים שעקבה – מיסים חובות פיטורים אבטלה – היו רק התחלה. כי כשאין לך ניירות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אתה סתם עוד עובד זר. נטל על הכלכלה. כשעצרתי להסתכל ברחוב על אנשים, ראיתי רק ויזות מרחפות מעל ראשים. ׳אני התחרותי׳ התקשר ל׳אני המשווה׳ שדיבר עם ׳אני הרכלן׳ שזימן את ׳אני הקטן׳, וכולם התכנסו דחיפות למועב״ט עם ׳אני: רושם ראשוני פלוס יחצ״ן׳. ואחרי כל תחושות הכישלון, מרמור, כעס, בושה, נשארה רק שאלה אחת מהדהדת, כה פשוטה וקשה: ״מה כן עושה אותי מאושר?״. היום. לא מחר. כשאני כאן, רוכב עם אורי בין עצים שיודעים, על אופניים חלודות בין רכבי היוקרה. והלב על הכידון כמו דובון אכפת לי, מבין לאט שכל הטוב הזה, תמיד היה כאן בזמן שחיפשתי בלי הפסקה.

גייטים מסתובבים

חצי שנה עברה. יש מינוס. אין עבודה. אז ביקרנו בארץ כי מישהו שיקר שהקורונה נגמרה. אנחנו משתרכים בתור לדיוטי פרי. לאלי לצידי, אורי על הכתף, טובלרון בשחי, ארמאני-קוד במפשעה. אין לי מושג איך הייתה לי יד פנויה, אבל קלטתי נוטיפיקציה בשעה מוזרה. מייל מהצ׳יף. בקצרה, אם נדלג על הכריך האמריקאי של מילות החנופה: ״יש לך עד סוף החודש להציג אישור העסקה, או שאין לך עבודה״. בדיוק ביום שקיבלתי הצעה חדשה. דלת נסגרת, אחרת נפתחה. אחחח, חיים/יקום/אלוהים יקרים, נסתרות דרככם ללמד שיעורים… תאחלו לי בהצלחה!