״איזה חיים נהדרים היו לי! חבל שלא הבנתי את זה קודם״

קולט

ישבתי על האסלה כשאראלה ממפעל הטיס התקשרה. היא סיפרה שהתפנה כיסא ב״משרת החלומות״, מתחילים כבר שבוע הבא. אבל לי היה הרישיון הלא נכון, אז היא המשיכה לפזר אבקת-מזל לטייס הבא ברשימה. באופן מוזר, במקום להתבאס התפוצצתי תקווה. זה הרגיש כאילו יש כיסא שמור עם השם שלי בבית הכנסת ״אושר-בר-השגה״. אז הפשלתי-הלוואות ופצחתי בהכנות לעתיד הוורוד שמחכה לי מעבר לפינה. הקדשתי כל דקה פנויה ללמידה למבחן הבא. בלילות טסתי כמו זומבי, בימים שמתי את הבת שלי בגן והמשכתי לסניף סטארבקס הקרוב לביתך. כל חודש טסתי לארץ ל-24 שעות בשביל פאקינג שעתיים בחינה. אבל אז התקשרו מהבונקר של רת״א לדווח שפרצה מגיפה. וגם נגמר אישור העבודה. שנה ישבתי בבית עם המינוס ביד, מחכה שמשהו יקרה, שמישהו יגיד כבר ״קום אחי, סבלת מספיק, עזוב, קארמה זונה״.

אתם מבינים, כשהעו״ש וההגדרה העצמית שלך מתאדים במכה, אתה נשאר ערום והופך בחצות לסימן שאלה. שם, בנקודה הכי נמוכה, כשמילים כמו ׳דיכאון׳ ו׳חרדה׳ נמצאות במרחק נגיעה, התחלתי טיפול, למדתי צמיחה. לאט וכואב קילפתי שכבה אחרי שכבה, ניכשתי פחדים וערכים חיצוניים שהתגלו כמסכה. אם פעם הייתם מבקשים ״תציג את עצמך״, הייתי מכחכח בחשיבות ויורק תארים, הצטיינויות, תדמית מהודקת, ערוכה. היום אני יודע שזה לא אני, זה רק אגו באריזת-השוואה. שאני עדיין תפזורת, יותר ׳שאלה׳ מאשר ׳תשובה׳. שזה בסדר לא לדעת. שכולנו ״על הרצף״. בין ׳קורבן׳ ל׳גיבור׳. בין ׳פחדן׳ ל׳הגשמה׳. העיקר זו התנועה.

כולנו טייסים. נולדנו גוזלים, עם כנפיים בשמירת חפצים. וכשאמא יצאה לצוד תולעים, קפצנו מהקן לעבר הרצפה, שוכחים שהשארנו מאחור כנפיים שכתוב עליהן ״קח. זה שלך״. אבל כדי לעוף צריך שלושה דברים לפי חוקי התעופה: לפרוש כנפיים, לשחרר בלמים, להאיץ נגד הרוח, בדיוק למהירות הנכונה. כולנו רוצים להתעורר בבוקר עם סיבה להמראה. כולנו בשלב מסויים מתעייפים ומפעילים טייס אוטומטי, זו לא בושה. כולנו שואפים בסוף היום לנחיתה טובה, לסיים גרסה טובה יותר של עצמך. אבל כמו שאומרים בתעופה – נחיתה טובה מתחילה בגישה טובה. אז את זה בדיוק אני לומד. ועל זה בדיוק אני כותב. ברוכים הטייסים. תחגרו, ממריאים.